דקה מתוקה על העמוד היומי: צמר ופשתים
דבר מדהים כותב הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בספרו אזנים לתורה (דברים כב יא): "גם זה מחוקי התורה הקדושה ואין לנו לבקש טעמים לאיסור שעטנז, אבל מעניין הדבר, שבנערותי ראיתי בספר, שבעת שבנו רכבת חשמלית בקייב, לא זז הקרון ברחוב אחד ממקומו, ובדקו המהנדסים את החבל שעל הקרון ומצאו שהוא קלוע מצמר ופשתים, ומכיון שלא מצאו סיבה אחרת, ניסו להחליפו בחבל של פשתן נקי, ואז עבר זרם החשמל דרך חבל הברזל שהיה קלוע בתוכו, והקרון הלך לדרכו. ויתמהו האנשים מאד על תופעה זו, והרי שאין הזיווג עולה יפה", ע"כ.
חשמלאים מספרים, שהשעטנז הוא מגן טבעי לאש וחשמל… שמעתי על עסקנים מסוימים שבכמה מקרים בעת 'מלחמת קודש' כרכו חוט שעטנז על צלחות שידור כדי להשבית את פעילות הצלחת. בעל הבית לא הבין למה ומדוע אינו פועל. באחד המקרים בירושלים, בעל הבית הזמין טכנאי שירות מרשות השידור, הטכנאי מיד הבין שזה בגלל השעטנז, הוריד את החוט והחזיר את הצלחת לפעולה (גיליון 'עומק הפשט').
ב'העמק דבר' להנצי"ב מוולאז'ין פר' קדושים כתב: "והוא מסתרי הטבע, וידועים לחכמי הטבע שהקושר חוט שזור של צמר ופשתים יחדיו על חוט הברזל של הטעלעגראף, מפסיק את המשכת הדיבור שנדבר ממרחק, והרי הוא משנה טבע הברזל וחוקי הטבע". החתם סופר פר' בשלח כתב: "… אומר אני, אין שום סגולה בעולם אלא חסרון ידיעתינו בטבעייים וכו', ויגלה הקב"ה לנו סתרי הטבע, ונדע איך בטבע המגנט מושך הברזל, וכן נבין טעמי פרה אדומה ושעטנז"
(הובא בספר טיב הפרשה)
ב"מרדכי" (עירובין סוף סי' תקכח) מסופר על הרשב"ם שהיה שפל עיניים, שמרוב חסידותו לא הגביה עיניו, ומתוך זה רצה לעלות על קרון אשר סוס ופרד משכו בו, ולא הרגיש, אתרחיש ליה ניסא, ונזדמן אחיו רבינו תם לשם, אמר לו: "אל תהי צדיק הרבה שא מרום עיניך והנה סוס ופרד לקראתך" ונמנע ולא עלה, ע"כ.
ובספר אמרי פי (לר' יונה פרידמאן ניו יורק תשס"ז – פרשת בלק עמ' קיג), מביא חידוש נפלא ששמע ממהרי"ד שלזינגר, בביאור הנהגת הרשב"ם ודברי אחיו רבינו תם, שהם הולכים לשיטתם שחולקים בענין "אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים". ובתוס' (גיטין ז. ד"ה השתא) אומר רבינו תם שמה "שאין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים" זה רק בדברים של אכילה, שזה גנאי לצדיק שאוכל דבר איסור, אבל בשאר דברים גם צדיקים יכולים להיכשל.
ולכן, אמר לו רבינו תם לאחיו הרשב"ם: "אתה הולך ופניך למטה ואין אתה משגיח על הקרון איך הוא נמשך, מטעם שהקב"ה אינו מביא תקלה על צדיקים, אבל "אל תהי צדיק הרבה", כי כל זה רק בדברים של אכילה". אולם הרשב"ם, לשיטתו (בבא בתרא קלג: ד"ה קרא עליו), שגם בשאר דברים אמרינן "אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים", ולכן צעד ועיניו מושפלות וסמך שהקב"ה לא יביא לו תקלה.
(קב ונקי)
מסמיכות המצוות הללו 'לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדלים תעשה לך' דרשו חז"ל להתיר לבישת ציצית שעשויה כלאים, ומהיתר זה למדו (יבמות ד.) את הדין "עשה דוחה לא תעשה". ועל פי זה נראה להמתיק באופן נפלא את הפסוק "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, דרשה צמר ופשתים" (משלי לא, יג).
הנה חכמינו נמנו וגמרו (עירובין יג:) ש"נח לו לאדם שלא נברא משנברא", וביאר זאת המהרש"א שזאת מפני שמצוות ה'לא תעשה' [שס"ה] מרובות על מצוות העשה [רמ"ח], ולכן ההסתברות היא שאדם יעבור בחייו עבירות יותר משיקיים מצוות, וזהו "נמנו וגמרו" – מנו את המצוות וגמרו בדעתם. אמנם, הרמב"ן כתב (שמות כ, ח) שאדם שעושה מצות עשה מקבל שכר רב יותר מהשומר עצמו שלא לעבור על מצות לא תעשה, שזאת מחמת אהבה וזאת מיראה, "ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה". ולפי דבריו נמצא שטוב לו לאדם שנברא, הואיל ורמ"ח מצוות העשה עולות באיכותן ושכרן גבוה ביותר לעומת שס"ה של לא תעשה.
ולכך רמז שלמה בחכמתו: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" – התורה במצוותיה גומלת לאדם טוב כל ימי חייו, ולא רע, וטוב לו לאדם שנברא. ואל תתמה ממה שאמרו "טוב לו לאדם שלא נברא משנברא" בגלל שמצוות ה'לא תעשה' מרובות ממצוות העשה, שהרי התורה "דרשה 'צמר ופשתים'" – התורה ציותה לדרוש את סמיכות הפסוקים "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו – גדילים תעשה לך",
ומסמיכות זו למדנו שעשה דוחה לא תעשה, ומכך ש"עשה דוחה לא תעשה" אנו למדים ששכר מצוות העשה גדול בהרבה ממצות ה'לא תעשה', ולכן טוב לו לאדם שנברא…
(גליון תורת הקריה – ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש)