המפקיד פירות אצל חבירו
בסעודת ה״תנאים״ של אחד מגדולי תלמידיו בבריסק הג"ר ירוחם גורליק זצ"ל שהשתדך עם בת העיר, הונחו על השולחן פירות משובחים שהיו יקרי המציאות בפולין של העת ההיא, אולם מרן הגרי"ז מבריסק זצ״ל סירב לטעום מהם מחשש שמא מגידולי ארץ ישראל הם וחובת המעשרות חלה עליהם. כאשר העיר לו אחד הרבנים שהשתתף אף הוא בשמחה הלמאי חושש הוא מלאוכלם בשעה שהכל אוכלין מן הפירות הללו [-״די גאנצ עוועלט עסט…״], סיפר לו מרן זצ״ל את הסיפור הבא: באחת מנסיעותיו לוורשא, הבחין מרן הגר״ח בילדים המטלטלים בשבת ברשות הרבים את הטליתות עבור אבותיהם. במקום לא היה עירוב ולפיכך עצר בעדם רבי חיים ואמר להם כי הדבר אסור. תוך כדי כך הופיע יהודי שהדי השיחה הגיעו לאזניו, וניסה להצדיק את מעשי הילדים באומרו כי לקטנים מותר לטלטל. הרים רבי חיים קולו בתמיהה ואמר ליהודי: ״וכי למה תאמר כי לקטן מותר הדבר, הלא בתורה כתוב ׳לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך. כאשר טען הלה כי כוונת התורה ב׳בנך׳ היא על בן גדול המחוייב במצוות, העמידו רבי חיים על טעותו ואמר לו כי הבן הגדול כלול הוא ב״אתה״. שהרי מחוייב הוא במצוות כאיש. ואין ״בנך׳ נצרך אלא לבן הקטן. שאף הוא בכלל השביתה. נסתתמו טענותיו של היהודי. ויען ויאמר: ״והלא כל וורשא מטלטלת״?! ורבי חיים משיב לעומתו ו״מרגיעו״: ״יכול אתה להיות סמוך ובטוח ר׳ יהודי, שהגהנום גדול דיו אף בשביל כל וורשא״…
(הרב מבריסק ח"ב עמ' 552)