איסור הבערת אש הוא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת.
אך השל"ה הק' מוסיף, כי התורה הזהירה כאן לא רק על אש פיזית כי אם גם על הבערת אש רוחנית, שהיא אש המחלוקת וחימום הכעס.
הטעם לכך שהזהרנו על אש המחלוקת דווקא בשבת הוא, מפני שאז מתפנים כולם מעבודתם, מתראים ונפגשים זה עם זה, ואם לא עוסקים בדברי תורה ובשמיעת דברי אלוקים חיים אשר מעלים ומרוממים את האדם – מגיעים לדיבורי חול ודברים בטלים, הגוררים בעקבותיהם קטטות וויכוחים.בלהט הוויכוח אנשים אינם שמים לב למעשיהם, ועלולים להגיע למציאות נוראה ואימה.
כך אירע באחד מבתי הכנסת, שתוך כדי דרשת הרב נדמה היה לאחד המתפללים כי כוונת הרב בדבריו היא להקניט ולגנות אותו באפן אישי. הוא לא שלט ברוחו, קם ממקומו וגער ברב נמרצות. הקהל לא נותר אדיש לחילול כבוד הרב, ומיד קמו אנשים שקינאו את קנאת רבם והחזירו לאותו אדם מנה אחת אפיים.
חילופי הדברים נגררו לחילופי מהלומות, ובמקום פרצה קטטה איומה ונוראה, עד שהוזמנו למקום ארבעה אמבולנסים וניידות משטרה. נגרם מכך חילול שבת מזעזע, מלבד חילול ה' ושאר עבירות חמורות שנעשו שם!
כל זאת משום שעברו על "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" והציתו את אש המחלוקת, אשר כדרכה של כל אש פורצת בלי שליטה ומכלה את כל הנקרה בדרכה.
"רבי שבתאי הסבלן"
מאחר שעניין אש המחלוקת בשבת הינו כה חמור, מרכז השטן כוחות רבים על מנת לגרום לאדם ליפול ולהיכשל. הניסיון גדול ביותר בערב שבת, כשמחמת לחץ ההכנות עלולים להגיע לקפידות, לכעסים ולעלבונות. דווקא אז יש להתאמץ בכל הכוח בשמירה על המידות הטובות ובהתגברות ובשליטה על המילים היוצאות מפינו.
'רבי שבתאי הסבלן' היה יהודי תמים שכונה בפי הבריות בשם זה על שם הסבלנות שהייתה בו. כגודל יראת השמים שלו כך היו מידותיו הטובות, ומעולם לא נתן להן לבוא זו על חשבון זו.
כשהתקרב ליל פסח שררה בביתו התרגשות רבה. כבכל שנה הקפיד רבי שבתאי על הידורי כשרות מרובים, ורכש מצות מהודרות במחיר מלא. שולחן הסדר בביתו נערך מבעוד מועד בכלים מפוארים, כלי כסף וגביעים נוצצים – "תערוך לפני שלחן" שולחן של בני מלכים, כפשוטו ממש.
כשהלך להתפלל ערבית נכנסה הרבנית לסלון. ברגע אחד של חוסר שימת לב נתקלה רגלה במפה הארוכה. השולחן התנדנד מעט בחוסר יציבות ובן־רגע נפלו כל הכלים שהיו עליו והתנפצו בקול רעש גדול, בקבוקי היין היקרים נשברו ותוכנם נשפך על המצות היקרות והמהודרות שהתפזרו בשלוליות ונרטבו כליל.
לא חלף זמן רב ורבי שבתאי שב לביתו. המחזה שנגלה לנגד עיניו לא היה מרנין, בלשון המעטה, והוא פרץ בבכי. אך במקום שיוציא מפיו האשמות כלפי אשתו הוא התאונן על עצמו שעוונותיו גרמו לכך, ולא באה לו עוגמת הנפש הזו אלא משום שלא עשה את כל מעשיו לשם שמים.
הוא לא נח ולא שקט עד שסיים: "הוי, כמה ציערתי את אשתי הצדקת, בכך שגרמתי לה את עוגמת הנפש הזאת", ובכך הצליח לעודד ולהרגיע את הרבנית.
במקום להפוך את האירוע לזירת התגוששות, שבה הכל יוצאים פצועים ושותתים דם, הוא נטל את כל האשמה על עצמו וזקף את קומתה של אשתו. השטן, אשר כבר כמעט חכך ידיו בהנאה על הצלחתו, נאלם דום והסתלק לו בבושת פנים.
זהירות מכעס וממחלוקת ותיקון עצמי עד רכישת מידות נעלות ומופלאות, הם השאיפה שאותה עלינו להציב לעצמנו בעבודת ה'.
(מתוך הספר -משכני אחריך)