"אמר רבי עקיבא… אשריכם ישראל…"
אדם שמוכן למסור את כל כולו בשביל התורה, זוכה שהיא תינתן לו במתנה, כמו שנאמר "וממתנה נחליאל" (במדבר כא, יט).
רבי עקיבא זכה להיות המעמיד של כל התורה כולה. הוא העמיד תלמידים שלימדו את התורה לישראל, ומפיהם אנו חיים.
רק בגיל ארבעים התחיל ללמוד. אבל התורה הקדושה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול (קדושין סו ע"א). אף אחד אינו יכול לומר 'איני יכול'!
הכרתי אנשים אנאלפביתים. אפילו לקרוא א"ב לא ידעו! הם באו לישיבה, התחילו מהתחלה ממש – וכיום הם גאונים! הם מסרו את נפשם כדי ללמוד, ומי שמוסר נפש, מקבל מתנה מהקב"ה!
בני ישראל יצאו ממצרים "ביד רמה" (שמות יד, ח) – "יד רמה" רמז ליורה דעה סימן רמ"ה, העוסק בהלכות תלמוד תורה, ושם נאמר: "הכל חייבים בתלמוד תורה, בין עני ובין עשיר, בין בעל חולאים ובין בעלי בנים וכיוצא בכך".
"ביד רמה" היינו, בכח התורה יצאו ישראל מגלות מצרים – ו"ביד רמה" עתידים הם לצאת מהגלות הנוכחית. החיזוק בתורה הוא הכח והעוצמה שלנו, בו תלויה גאולתינו!
כשאדם יושב ולומד, על אף שקשה לו, יש לו ייסורים והוא צריך פרנסה – או אז הוא זוכה!
על התורה הקדושה אמרו חז"ל (דברים רבה ז, ג): "תחילתו מר וסופו מתוק".
בתחילה אדם מרגיש: מר לי. אבל ככל שזה מר בתחילה – כך זה מתמתק בסוף. סופו של אדם להרגיש את מתיקות התורה. הדבר בדוק ומנוסה!
הכלל הוא, שככל שמר יותר בלימוד – כך תהיה המתיקות גדולה יותר בסופו של התהליך.
מי שנמצא בצער, ולמרות זאת דבק בה' ולומד – עתיד לזכות ל"אשריך וטוב לך", ולהרגיש את האושר האמיתי ואת מתיקות התורה.
הקושי מעיד על גדלות!
אנשים חושבים: רבי עקיבא נולד צדיק… פלוני נולד צדיק…
אבל זה לא נכון! נשמת רבי עקיבא היתה נשמה עליונה, כל המלאכים רעדו מפניו. המיוחד ברבי עקיבא היה, שכאשר גילה את התורה, הבין שעליו לשחוק את עצמו הדק היטב – היטב הדק. הוא הבין שעוד טיפה ועוד טיפה יחוררו בלב האבן שלו חור, ואז יזרמו המים כנהר שוטף.
ומה איתך? מי אמר שלך אין נשמה גבוהה??!
כשאדם מקבל על עצמו עול תורה, הוא מגלה פתאום שיש לו יכולות שהוא אפילו לא חלם עליהן.
רבי עקיבא לא פחד מבושות. לא היה אכפת לו ללמוד עם ילדים קטנים, לא היה אכפת לו לשאול שוב ושוב כדי להבין. הוא התבזה פעם אחר פעם, ובלבד שלא יזוז מתורת ה' יתברך.
צריך לדעת שהבושה הגדולה ביותר שישנה, היא כאשר יראה לנו הקב"ה את היכולות שנתן לנו, ואשר לא מיצינו אפילו פירור מתוכן…
אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! (בראשית רבה צג, י). אלו זעקות שבר נזעק כשיוודע לנו דבר זה!…
אנשים טוענים: "אני לא יכול, קשה לי מאוד, יש לי ניסיונות ותאוות שמפריעים לי. אבי כך, ואמי כך, אחותי, והשכן שלי…"
אך הכל שטויות והבלים. אדם אינו יודע מי הוא באמת!
כשמגיע אלי בחור, ומספר על כל מיני קשיים שיש לו, אני נוהג לומר לו: 'כנראה אתה גדול! הקב"ה לא מביא ניסיונות וקשיים לאנשים פשוטים! כנראה שנשמתך גבוהה, ויש בך כוח עוצמתי. בידיך להחליט אם אתה רוצה להמשיך את החיים כמושחת, או לגדול!'
התגליות שמתגלות לי הן מופלאות! בני אדם שהיו מושחתים ממש, התהפכו ונעשו גדולי ישראל!
בא אחד ואמר לי: "הרב, לא נראה לי שהדת בשבילי. אני עוזב הכל"…
ניסיתי לעודד אותו: "חבל לעזוב אחרי שהתחלת כל כך יפה".
אבל הוא בשלו: "הניסיונות גדולים, אני לא יכול!"…
אמרתי לו: "דוקא משום שאתה עתיד לגדול, מנסים אותך!".
"איך הרב יכול לומר כך?", שאל – "אני אגדל? כולי מלא חטאים"…
"אני מקנא בך!", טענתי לו – "אני מרגיש שיש לך אפשרות להיות גבוה! הניסיונות הללו באו עליך משום שהנשמה שבוערת בך בפנים היא גבוהה מאד!".
כשאותו אחד קיבל על עצמו לדבוק בקב"ה בכל כוחו – אין לתאר כמה גדל! כיום הוא קודש הקודשים! כל הלכלוך שהיה בו נעלם ואיננו!
אנשים אומרים: 'לא נראה לי שזה מתאים לי…'.
אוי! כמה אפשר לאבד מה'לא נראה לי' הזה… כמה גדולי ישראל, פוסקי הוראה וגאונים היה עם ישראל מאבד, אם היינו שומעים לקול הזה של 'לא נראה לי שאני יכול'…
הצעד הראשון הוא – לא להתייאש מעצמנו!
זה היה כוחו של רבי עקיבא! הוא נזרק מביתו של כלבא שבוע, ישן על תבן, עני מרוד שאין לו כלום – ולבסוף נעשה גדול ישראל, חכם גדול וקדוש עליון. במשך מאה ועשרים שנות חייו, האיר את העולם כולו בתורתו.
הגיע אלי בחור בן עשרים ושלוש, והתלונן: "אני נמצא כאן כבר כמעט שנה, ולא מבין כלום. אין לי שכל, אין לי כשרון. אני לא מסוגל!" הוא התחיל לבכות: "אני רוצה להבין ולזכור, ולא מצליח!!".
"אתה רוצה לזכור?", שאלתי אותו – "מצוין! הרצון הקדוש הזה הוא מה שהקב"ה רוצה ממך! הוא רוצה את המאמץ שלך. הוא רוצה שתחזור שוב ושוב עד שתזכור!".
לא חלפו שלושה חדשים והבחור בא אלי שוב. הפעם יש לו חידוש לומר לי. מרן פסק ככה ב'בית יוסף', וב'שולחן ערוך' לא פסק כך… הוא התחיל להתפלפל…
עצרתי אותו ושאלתי: "מאיפה החידושים האלו?".
"כתבתי אותם".
"אהה… אתה כן זוכר?".
"כן!".
הוא שכח רק דבר אחד – שלפני שלושה חודשים הוא רצה ללכת, כי טען שאינו זוכר כלום…
אדם שאינו נותן לייאוש להשתלט עליו, זוכה לקבל מתנה מאת ה'!
תלמיד חכם אחד ספר לי, שהזמין פעם לביתו חשמלאי, לטפל בחוטים שנשרפו ונקרעו.
הוא עבד באדיבות ובעדינות מיוחדת, ואחר כך סידר את הכל, והשאיר בית נקי ומצוחצח.
כשסיים, אמר לו התלמיד חכם: "שמע, כואב לי עליך!".
החשמלאי לא הבין. "מה קרה? עשיתי משהו לא טוב?"
"עשית יותר מדי טוב… חבל עליך! אתה מתבזבז! חשמלאים יש הרבה, אבל אם תשקיע את השכל שלך בלימוד, עם המידות האציליות שלך, אתה יכול להפוך לתלמיד חכם!".
חלפו שבע שנים. אותו תלמיד חכם השתתף בחתונה. לפתע ניגש אליו אדם לבוש בפראק ובהמבורג, וברך אותו בחביבות ב'שלום עליכם'.
הוא לחץ את ידו וברר בעדינות: "כבודו קרוב של המשפחה?".
"לא. אנחנו ידידים. אבי החתן לומד אצלי בכולל, והזמין אותי לחתונה. כבודו אינו זוכר אותי?".
זה היה החשמלאי ההוא…
"הכל שלך" – אמר החשמלאי – "תפסתי את עצמי וגדלתי. הלכתי ללמוד, עזבתי את כל העבודה מאחורי. אמרתי לעצמי: אם אני יכול להיות תלמיד חכם, אני חייב לעשות זאת. פתחתי כולל, כיום אני רב של קהילה"…
ללמדנו מה כוחו של עידוד.
לפעמים מילה אחת שנזרקת דרך אגב למישהו: 'השכל שלך בהיר מאוד… זה שכל של תלמוד. אם תלמד, אתה יכול לצאת משהו גדול…' – פותחת לפניו את הדרך.
אדם יכול לגדול – אבל הוא זקוק לבנזין… והבנזין הוא קצת פירגון, כמה מלים טובות ומעודדות… "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא, ו).
"ולא תגזול" (יט, יג)
רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שימש כרב המושב קוממיות במשך יותר משלושים שנה. הוא נודע בדרשותיו, ופעל רבות לחיזוק קיום מצוות שמיטה כהלכתה בארץ ישראל.
הכרתי את הרב מנדלסון, היינו בידידות. בנו סיפר לי מעשה מופלא שאירע עמו:
רבי מנחם מנדל היה חסידא קדישא. הוא נהג לא לאכול בשום מקום, אלא רק מה שהוכן בביתו. פעם אחת הוזמן לברית מילה של אחד מאנשי המושב. מחמת סיבות מסוימות הוכרח להישאר לסעודה. ביתו מיהרה מיד לביתם, והביאה לו אוכל שבושל בבית, וגם כלים שיאכל בהם.
לאחר ששב לביתו, גילה שבין הכלים שלקח עמו מהאולם, הייתה גם כפית אחת שנלקחה בטעות ולא הייתה שייכת להם. הרב פנה אל ביתו, וביקש ממנה שתחזיר את הכפית, כדי שלא יהיה גזל.
הבת הניחה את הכפית באיזשהו מקום, ותכננה להחזירה, אבל שכחה. עברה שנה ורבי מנחם מנדל נפטר. זמן מה אחר פטירתו בא הרב אל ביתו בחלום, ואמר לה: "בבקשה ממך, לכי ותחזירי את הכפית ההיא. כל זמן שאת לא מחזירה אין לי מנוח".
אתם מבינים? בגלל כפית ששוויה שקלים בודדים, לא היה לרב מנוח בעולם הבא, והוא הוצרך לבוא בחלום!
מיהרו בני ביתו והחזירו לבעל השמחה את הכפית. אמר להם: "זה לא שלי, אולי של בית הכנסת".
הלכו לבית הכנסת, אמרו להם: "אף פעם לא היו לנו כפיות כאלו".
בסוף אמר מישהו, שאולי זה של קייטרינג מסוים. הלכו אליו, ואמר: "לא, זה לא שלי, אבל הייתי לוקח לפעמים כלים מקייטרינג אחר, מקרית גת. אולי הכפית הזו משם". נסעו לקרית גת ושאלו את בעל הקייטרינג: "יכול להיות שזאת הכפית שלך?".
"כן!", אמר, "זאת הכפית שלי, אבל למה אתם טורחים להביא אותה עד לכאן?!".
בלילה בא הרב בחלום ואמר, "יש לי שמחה גדולה שהחזרתם את הכפית, וסר עוון הגזל".
אנשים חושבים שעל דברים קטנים שלא שווים הרבה, לא צריך להיזהר, אבל זאת טעות גדולה. מאוד מאוד צריך להיזהר מעוון גזל.
(מתוך הספר 'משכני')