בצעירותי למדתי בתלמוד תורה 'תורת אמת' בבני ברק. כשסיימתי את שנות לימודיי בת"ת, התעתדתי לעלות לישיבה קטנה. בשלב מסוים אבא שלי קיבל בתיבת הדואר מכתב בו היה כתוב 'בנכם חיים יאיר התקבל לישיבת דרכי משה'. ישיבת דרכי משה נחשבת לישיבה חזקה וטובה בבני ברק. העניין הוא שכלל לא נרשמתי לשם, והאיך כבר התקבלתי?
אבא שלי בירר את העניין והגיע עד לראש הישיבה, הרב שנקר, שאמר לו: "הבן שלך בחור מצוין ואנחנו רוצים אותו אצלנו ללא מבחן. כאלה בחורים אנחנו מחפשים". כבנה היחיד, אמא שלי מאוד התרגשה מהעניין, מאחר והישיבה ממוקמת שני בניינים מהבית שלנו וכך היא יכלה לדאוג לי מקרוב ולראות כל הזמן מה קורה איתי ומה אני צריך. בשבילה לא יכול היה להיות דבר טוב מזה.
כשאבי חזר הביתה, אמא שלי הודיעה לו שהיא רואה בכך סימן משמיים שהבן שלה צריך ללכת ל'דרכי משה'. אבא שלי אמר לה: 'נכון שהכל משמיים, אבל אני מעדיף לשאול קודם את מרן הרב שך זצוק"ל. מה שהוא יגיד אקבל עליי באהבה. כמו שנאמר 'עשה לך רב והסתלק מן הספק". אמא הסכימה והוא עלה לישיבת פוניבז' ונכנס לחדרו של מרן ראש הישיבה.
הרב שך קיבל אותו בסבר פנים יפות ושאל אותו לפשר ביקורו. אבי סיפר שיש לו בן יחיד ושהוא רוצה לשלוח אותו לישיבת דרכי משה', הסמוכה לבית. הרב שך אפילו לא התלבט כשחרץ: "בשום פנים ואופן ליד הבית. הוא בן יחיד וצריך לדעת להיות עצמאי. שלח אותו לישיבה בירושלים'.
אבא חזר הביתה ומסר לאמא את דברי מרן הרב שך. אמא פרצה בבכי: "איך אעזוב את הבן יחיד שלי?. אנחנו נעשה את מה שמרן אומר, אבל תחזור לרב שך, תגיד לו שאני לא מפסיקה לבכות, ותשאל אותו מה צריך לעשות".
אבא חזר לרב שך וסיפר לו שאמא לא מפסיקה לבכות, אבל אמרה שמה שיגיד היא תעשה. הרב שך הרכין את ראשו, הרהר מעט ואז אמר: "חס וחלילה, אם האמא בוכה שילך ל'דרכי משה'. אבל תגיד לרבנית שאמרתי שאם הוא ילך לירושלים הוא יהיה עצמאי ותהיה לו סייעתא דשמיא גדולה". כשאבא חזר הביתה הוא העביר לאמא את דברי מרן כלשונם.
אמא ישבה ובכתה כל הלילה והחליטה שאם הרב שך פסק ירושלים, אז אלמד בירושלים, אבל גם נעבור דירה לירושלים. אבא חזר שוב לרב שך וסיפר לו על החלטת אמא. מרן הרב שך נענה: אם ככה, הברכה שלי לא תתקיים".
אבא העביר את הדברים לאמא, שבצער רב קיבלה עליה את הוראת מרן, ולמרות כל הקושי והכאב שלחה אותי ללמוד בישיבה בירושלים.
ביום הראשון שלי בישיבת 'תפארת ישראל' ראיתי מיטה טובה מולי ותפסתי אותה. העניין הוא, שאחרי כמה רגעים הגיע בחור והודיע "אני תפסתי אותה קודם".
"מה זאת אומרת אתה תפסת?", שאלתי, "הרי כשבאתי היא הייתה ריקה וכעת אני יושב עליה". את אותו בחור לא עניינו טענותיי והוא ביקש ממני לשחרר את המיטה. עזבתי אותה בכאב והתקשרתי לאמא וסיפרתי לה דברים כהווייתם.
אמא אמרה לאבא: "תראה מה קורה איתו, מסכן, בוא ניסע אליו". ואבא אמר: "לא, מרן הרב שך אמר שהוא צריך להסתדר לבד, הוא צריך להתמודד".
כך לאט לאט למדתי לעשות את הכל לבד, להסתדר עם ההערות של המשגיח, לעשות כביסה ועוד. רק כעבור זמן הבנתי את דבריו של מרן הרב שך, שבחור צריך להיות עצמאי בלי להתפנק ובלי להיות תלוי כל רגע באבא ובאמא. לדעת לעמוד לבד על הרגליים ולהתמודד באופן עצמאי ובוגר.
אני לוקח מהסיפור הזה מוסר השכל לחודש אלול. בדיוק כמו אמונת החכמים שפיעמה באמא – שכשהרב שך אמר שהבן צריך ללמוד בירושלים, על אף הקושי ולמרות הכאב, כך עושים מבלי להרהר – כן הדבר בקבלת מלכות השם יתברך, שהיא למעשה מהותו של חודש אלול ויום הדין.
עלינו להבין שמטרתנו בעולם היא לעשות את רצון ה' יתברך ולקיים את דברי גדולי הדור שכל דבריהם קודש ושדעתם דעת תורה.
אמא ע"ה התייחדה בעניין הזה – תמיד התבטלה לדברי אבא ולדברי גדולי ישראל, הכל למען התורה הקדושה.
הבה נקבל על עצמנו להתבטל לבורא העולם וכך נזכה לרוב ישועה ולהצלחה כבירה בחיינו.
הלוואי ונצליח.
(השבוע נציין את ה'שלושים' לזכרה של אמי מורתי, הרבנית אסתר ב"ר שלום ע"ה. הטור יוקדש לזכרה.)
(בקהילה ז אלול תשפג)