יקותיאל יהודה גנזל
הסכיתו לסיפור שסיפר לי אחד מנכבדי הקוראים, הרב ישראל גולדשטיין שליט"א מקרית צאנז נתניה, מנכ"ל ארגון 'אחים לשמחה'.
בבית המדרש הגדול בקרית צאנז, מוחזק עובד קבוע, גוי הודי, 'לנסי' שמו. גוי מהודר בתוך קריה חרדית, מגיע לשימוש כללי בשבתות, כמובן. מדי שבוע ישנם יהודים טובים שתרים במהלך השבת אחר לנסי וסוחבים אותו במאור פנים לבתיהם, על מנת שישמש כ'גוי של שבת', לפי דקדוקי ההלכה.
בתוך עמו יושב הרב גולדשטיין, וגם הוא השתמש פעם ופעמיים בגוי ההודי, כשהוא מקפיד לתור אחריו במהלך השבוע שלאחר מכן ולשלם לו על מלאכתו, כמנהג יהודים טובים וגויים בעלי כפיים.
לאחרונה, כשהוא הגיע אליו באחת השבתות והזדקק דחוף לכישרון ה'גוי של שבת' הייחודי שלו, הוא לא הבין מדוע לנסי דנן מסרב להיגרר אחריו לביתו, מהלך רחובות אחדים. הוא ביקש, לנסי התעקש, והוא הוכרח לתור אחר 'גוי של שבת' אחר.
"ככלות השבת, פגשתי את האחראי הממונה על הגוי וביקשתי ממנו שישאל אותו למה הוא לא הגיע אלי", מספר הרב גולדשטיין. תשובתו של לנסי דמן הודו, הדהימה אותו:
"הוא אמנם משלם לי כל פעם שהוא קורא לי, אבל הוא אף פעם לא אומר לי 'שלום' כשהוא עובר לידי ברחוב!"
ללמדך כוחה של הארת פנים פשוטה:
אם אפילו הגוי, לא חבר ולא ידיד ולא בן קהילה, מרגיש עלבון כשמאן־דהו שהוא מכיר אותו עובר לידו ואינו מברכו לשלום, על אחת כמה וכמה עלינו ללמוד לברך לשלום כל חבר וידיד ושכן ובן קהילה ומכר קרוב או רחוק או רחוק מאד, כשעוברים לידו ברחוב.
אבל מה לנו ללנסי של תשפ"א, אם הדברים מפורשים, להבדיל מירב ההבדלות, בדברי חז"ל. במסכת אבות למדנו: הוי מקדים בשלום כל אדם. ורבי יוחנן בן זכאי היה מקדים גם בשלומו של נכרי בשוק.
('המבשר', ייש"כ להרב פנחס זרביב, מכון 'למעשה')