"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (א, ב)
ויקרא הוא ספר "תורת כהנים" ומעשה הקרבנות. בהגדה של פסח מודים אנו על שורה של טובות כפולות ומכפלות עד לשיא ולפסגה: "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו" בקרבנות שיקרבו שם.
שאל גאון עוזנו, מרן החיד"א זצ"ל: מאחר שעבודת בית המקדש כפרה על כל העוונות – מדוע נענשו ישראל בחרבן ובגלות, והרי עוונם נמחל בקרבנותיהם?
נראה לישב שאלה זו על פי ספור מעשה המובא בספר "אהל יעקב":
מעשה באכר ששלח את פרותיו לרעות באחו. באו וספרו לו שהפרות פלשו לשדותיו של הפריץ, שהורה להחרימן ולהביאן למכלאותיו.
חשכו עיניו של האכר: הפרות היו אוצרו, כמעט כל רכושו! מה יעשה, כיצד ישיב לעצמו את פרותיו. והלא הפריץ רודן הוא, דברו חק, ובפני זעמו מי יעמד!
הלך ושאל בעצת חבריו. אמרו לו: "הרגע! בשבוע שעבר ארע מקרה דומה, פרותיו של פלוני פלשו לשדות הפריץ והחרמו. מה עשה, עלה לטירת הפריץ ודורון בידו, טנא מלא פרות, והפריץ התרצה והשיב לו את הפרות!"
אורו פניו של האכר. מהר ונטל טנא ענק, גדשו בתפוחים גדולים, נשאו על כתפו ועלה אל הטירה. למשרת שפתח בפניו את הדלת אמר: "דורון לפריץ". הצטודד המשרת והניחו לעבר. הניח האכר את הטנא על המרבד ויצא מהטירה. שם פניו אל מכלאות הבקר ודרש את פרותיו. הממנה, שראהו בא מן הטירה, בטוח היה שהסדיר שם את עניניו. הוציא לו את הפרות והאכר נהג אותן לבקתתו, שמח וטוב לב.
כעבור שעה קלה ירד הפריץ מחדרו ופניו קדרו למראה הטנא שבחדר המבוא. "מה זה", שאל. "פלוני האכר הניחו, ונטל את פרותיו המחרמות", ענו לו.
עיניו של הפריץ ירו גצים: "חצפה שכזו! מהרו, קחו את הטנא ולכו לבקתתו, החרימו את כל בהמותיו ורגמו אותו בתפוחים אלו!"
משרתי הפריץ הגיעו לבקתתו של האכר העולז, והשביתו את שמחתו. החרימו את פרותיו וכפתוהו לכלונסאות הגדר כדי לרגמו בתפוחיו. "עצרו", קרא בתחנונים, "זהו משגה, קרתה כאן טעות, אני יכול להוכיחה! הביאוני בפני הפריץ והכל יתברר אל נכון!"
נבוכו המשרתים, ונטלוהו עמם אל הפריץ. כשראהו, בערה חמתו. "השליכוהו לבור הכלא!" צוה בחרון אפו.
ידים חסנות אחזו באכר, שזעק במחאה: "אדוני הפריץ, זהו יחס של איפה ואיפה, משוא פנים ואפליה! לפני שבוע רמסו פרותיו של פלוני את שדותיך, ותמורת טנא פרות שחררת את פרותיו. ועכשו, שהבאתי גם אני טנא פרות, מחרים אתה את פרותי ומצוה לרגמני בפרות ולהשליכני אל הבור! איפה הצדק, היכן הישר?!"
עמדו המשרתים מהססים והמתינו לתשובתו של הפריץ, שענה: "איך לא תבין?! הפרות החרמו כדין. הן פלשו לשדותי וגרמו נזקים. חברך הבין את גדל אשמתו, בא, התנצל על הנזקים והצהיר שהמקרה לא ישנה, ובנוסף הביא דורון – נתרציתי לו, ושחררתי את פרותיו. אבל אתה, בתחלה פלשו פרותיך לשדותי, מעשה בעל בית. לאחר מכן עלית לכאן והנחת על המרבד את סל הפרות, מעשה בעל בית. מכאן פנית אל המכלאות ודרשת את הפרות, מעשה בעל בית… ובכן, אני אוכיח לך מיהו כאן בעל הבית!"…
הנמשל: הקרבנות הם אות לרצוי, להבעת הכנעה וכפיפות. אם יביאום כך – יעוררו רחמים והתרצות, יביאו לקרבה ומאור פנים ויכפרו על כל עוונותינו. אבל ברגע שהשתרשה הנחה מטעית, שהקרבנות נותנים כביכול התר לחטא, אזי "למה לי רב זבחיכם, יאמר ה'", ואדרבה, עלולים הם לעורר חרון אף!
בזמננו, התפלות הן במקום הקרבנות. אך טעות היא לחשב שאפשר להתנכר לבורא מחוץ לבית הכנסת, ולמחות הכל בשעה של תפלה! לבוא לבית הכנסת ביהירות, מעשה בעל בית. לשוחח בו שיחת רעים, מעשה בעל בית. לחלום בשעת התפלה, מעשה בעל בית…
להפך, שעת התפלה צריכה להיות שעת הכנעה. לבוא שעריו בחרדת קדש: "וירגש וירתע עצמו בהכנסו לבית הכנסת מרב פחדו!" על התפלה להביא לתוספת קרבה גם בשעות שבין תפלה אחת לשניה!
(רבי שלום מאיר ולך שליט"א – נאה דורש ויקרא)