הרב יחזקאל שובקס
בימים אלו הבחורים הגיעו הביתה ל'בין הזמנים'.
במשך היום כולם עסוקים מי בלימוד ומי בעזרה בבית ומי בשניהם. ואז מגיעה שעת 'חצות', וכל המורעבים מתיישבים במרפסת השירות או במחסן לארוחת ערב. בסיום הארוחה מישהו מושך את שקית החָמצים שנועדה לביעור עד הפסח. שולף משם כמה חבילות נשנושים.
ואז מתחיל הבילוי לתוך הלילה, שיחות פטפוטים ובדיחות. ואז אתה קם ומכריז: "רבותי! הגיע הזמן ללכת לישון!". הסיבות הן מגוונות: כי מאוחר / כי סתם מתבטלים כאן / מחר יום עמוס / תיכף זה הופך לקרקס / מה עם זמן קריאת-שמע? ייתכן שאפילו לא שמת לב לנימה העצבנית שלך, כך שהסיפור הסתיים כאן, ונרדמת ללילה של מנוחה טובה.
ויש גם אפשרות שנתקפת באומץ ושאלת את עצמך: 'מעניין למה אני עצבני? ולמה בכל בילוי משפחתי, האדמה בוערת מתחת לרגליי?' ואתה יודע לומר, שזה קורה לך בהמון הזדמנויות. כי כל פעם שאתה רואה את הילדים שלך מבלים, משחקים או משתעשעים, אתה מאבד סבלנות, ולא מצליח לשאת את זה.
*
בימים אלו עם ישראל יוצא לפרדסים לברך ברכה של פעם בשנה, בנוסח ייחודי שלא מוצאים דוגמתו: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם".
"ברכות הנהנין" מוכרות לנו מכל השנה, ועדיין באף אחת מהן לא מוזכרת המילה בעצמה: "הנאה". בדרך כלל מזכירים סיפוק צרכים, האכלת רעבים, החייאת בני אדם. כאן מוזכרת המילה "ליהנות". מהבריות הטובות והאילנות הטובים.
עצור רגע! מה עושה לך המילה "הנאה"? אלו רגשות היא מעלה אצלך? כן. זו הזדמנות מצויינת לעסוק בענין הזה.
*
אך רגע לפני שנצלול, יש לנו מוקש קטן לטפל בו. מה שקורה, שכל פעם שעוסקים בנושא שמעורב בו 'השקפה', זה מכניס אותנו למערבולת. כמו הנושא שלנו: הנאה בחיים לעומת פרישות.
פעמים רבות, שהורגלנו בהרגלים מסויימים בגלל מצוקות רגשיות, היה נוח של ממש לתלות את הדברים בעבודת השם. כי סיבה רגשית מעוררת אצלינו תחושה של "דפוק". אך אם מעורב בו ענין 'עבודת השם'. נו, אז אני 'עויבד' של ממש.
לברוח מבילוי עם המשפחה לטובת לימוד התורה, היא מדריגה בהתמדה. אך לעתים המניע העיקרי, היא דווקא המצוקה הרגשית. עם קצת התבוננות, עבור מה הוא מבטל תורה ללא חשבון, יכול לגלות לנו יותר מטפח על המניעים האמיתיים. וזה דורש אומץ לא פשוט.
*
אז מה הקושי הרגשי שעלול להתלוות בבילוי נעים עם המשפחה?
לאנשים שחוו טראומות בחיים שלהם, ישנה צרחה פנימית נצחית: "מדוע הגיע לי לסבול?", זו שאלה שלא נותנת להם מנוחה. תיכף, כאשר הצרחה תעבור את היכולת לשאת, הם יפתחו תפיסת עומק על העולם, לאמר: העולם מלא ברע.
חיות רעות, אנשים רעים, מזל רע. והתשובה הפנימית שלהם היא: "כולם סובלים. לא רק אני". בשביל אדם כזה, לגלות שיש באמת מישהו שטוב לו בעולם, זה עלול לערער לחלוטין את התפיסה המוקדמת הזאת, ולהעמיד אותו בפני שאלות מציקות במיוחד. כשיראה אדם מאושר, יהיה חייב לייצר לעצמו תשובה מיידית. נשמע אותו מתנסח בערך כך: "עזוב אותך, כל אחד מתמודד עם משהו אחר. מה נראה לך העשיר הזה? אני יודע כמה בעיות בריאותיות יש לו.
והראש ישיבה הזה? יש לו ילד נושר בבית. והמשפחה המאוחדת הזאת? רק כלפי חוץ. בפנים המון מריבות ותככים, שלא נדע." והתשובות מניחות את דעתו.
כשהוא מגיע לברך את הברכה החד-שנתית הזאת. "בריות טובות ואילנות טובים", לא יודע מאיפה זה נופל עליו בכלל. לא בעולם שהוא מכיר. זה מרגיש לו בערך כמו "ברוך דיין האמת".
ואז ניתן להבין, שבשבילו לראות משפחה יושבת סביב השולחן, נהנים משתעשעים ומתענגים, זה מחזה שמאיים עליו נוראות. עלול ח"ו להתגנב הרהור: 'אולי הם באמת נהנים ורק אני סבלתי?' ובמענה קודם למצוקה, הוא מנטרל את החגיגה בטרם יקרה לו משהו.
יש כאלו שדווקא מעודדים את הבילויים המשפחתיים, נהנים לראות אותם חוגגים, אך בלעדיהם. הם לא יכולים להיות חלק מהחגיגה. לעתים יאלצו את עצמם להמשיך להסב לשולחן, אך לא יהיו שותפים באמת לשעשועים, וגם לא יעזו לגעת בנשנושים. כמו אבל בשמחת חתונה.
*
תוך כדי קריאה אתה בוודאי מתחיל לנבור בזכרונות שלך: "מתי עברתי טראומה??" ופתאום משהו כאן לא מובן. 'כי דווקא יש לי בעיה קשה עם חגיגות, ולא רק במשפחה. אך אינני זוכר שסבלתי מטראומה כל שהיא'. אז זהו! לפעמים גם תופעה זו כמו שאר תופעות, עוברות בירושה. חוסר היכולת לחגוג הושרש בתוכנו מגיל צעיר בלי הסברים.
*
למייעשה:
- כפי שכבר אמרנו כמה פעמים. המודעות היא כל כך חשובה. כי כשאני יודע שאין כאן משהו מאיים באמת, אלא חרדה עמוקה לא מוסברת, אז כבר הרבה יותר קל להתמודד.
- במקרים כאלו, לעתים אכן כדאי לנו לכפות על עצמינו לנהוג באיפוק. לא לנטרל חגיגות. להמשיך לשבת. לסבול קצת בשקט. וללחוש לעצמינו, 'לאט לאט אתרגל לעשות את זה', ולצפות שזה אכן יקרה.
- להשתדל לשמור את ה'אוצר' הזה לעצמינו. לא להוריש הלאה!