הרב ישראל ליוש
"חַיָּיב אֵינָשׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא עַד דְלָא יָדַע בֵּין בָּרוּךְ מָרְדְּכַי לְאָרוּר הָמָן" (מגילה ז ב)
הצורך לבאר מאמר זה, הרי זועק מאליו, מדוע צריך לאבד את השפיות בפורים עד כדי בלבול כה גדול בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'? הרי השכל הוא מפקדו של האדם והוא אשר מורה לו מה לעשות וכיצד לפעול, ומעולם מחונכים אנו להמליך את השכל, ליישרו ולפעול על פיו, והנה בפורים מורים לנו חז"ל להתבשם ביין עד כדי אבדן השכל, וכי על פי מה נפעל, אם הדי היין ישבשו את מערכות המוח והשכל?
הגאון רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א ביאר זאת עפ"י הפשט ועפ"י הדרש. נחל בפשט, ונקדים תיאור מסדר יומו של בן ישיבה, הנה הוא למד סדר מוסר לפני תפילת ערבית בדבקות עצומה. הוא למד על אהבת הי"ת והשיב את הדברים אל לבו, והם גרמו לו להתבונן בחסדים הגדולים שעשה עמו הבורא יתברך, הן הוא זכה להיוולד כאדם, ולא עוד אחד בין מיליארדי בני האדם המצויים עלי אדמות, אלא כיהודי, בחיר האנושות, בן לעם הנבחר מכל העמים, ולא זו בלבד, אלא שבין היהודים נמנה הוא על לומדי התורה הקדושה, בני הישיבות נזר הבריאה ותפארתה… מחשבות אלו גרמו לו לשמחה אדירה והגבירו את אהבתו העצומה לבורא ית'…
והנה מתוך הרהורים נשגבים אלו נגש הוא לתפילת ערבית ומגיע אל 'אהבת עולם… ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים…' והוא רוצה לקפוץ ולזעוק תיבות אלו עד לב השמיים, רגשות האהבה הגדולה שהוא חש כלפי הקב"ה אינן עוצרות בעדו וליבו האוהב מבקש לסחוף אחריו את הגוף הגשמי ולרקוד מרוב שמחה ואהבה 'ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים…', אלא שאז מגיע השכל ולוחש לו: "בחור יקר! אני מבין שאתה מתרגש מאוד… אני יודע שאהבתך העצומה לקב"ה פורצת כל גבול, אבל אם תתנהג כפי שאתה מרגיש, זה לא ייראה טוב, אנשים יאמרו עליך שדעתך השתבשה… מה יום מיומיים? הרי גם אתמול אמרת 'אהבת עולם…' וגם מחר תאמר זאת, מה קרה לך…? תירגע מעט, אומר לו השכל, תחזור לגבולות השפיות, תכוון טוב ב'אהבת עולם' אבל אל תשתולל…"
נמצא, שהשכל, למרות היותו חשוב ומוביל, פעמים הוא גם מגביל, הוא תוחם את התנהגותנו בגבולות השפיות ומשתיק את רגשות הלב הגואה ומתרגש…
השכל יודע היטיב להבדיל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', אך בפורים אנו מצווים לשמוח בשמחה יתירה ללא מגבלות השכל, להתרגש באמת, לפזז ולרקד בכל עוז, מבלי שהשכל יגביל אותנו וייעץ לנו להישאר נורמליים, הפעם מותר לנו לשמוח ולצהול כרצון הלב ולא כהדרכת השכל, זהו 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', כי בשמחת פורים אנחנו פחות מתחשבים בשכל המבדיל בין ארור לברוך, והשמחה פורצת את כל הגבולות.
גם במחיית עמלק הראשונה בעולם, נפרצו גבולות השכל. עשיו הוא עמלק מעכב את קבורת יעקב, והנה חושים בן דן החרש שאינו מבין את פשר העיכוב וכואב את חילול כבודו של הסבא הקדוש, עורף את ראשו של עשיו – עמלק ובזאת באה לתומה פרשת חילול כבוד המת, ויעקב אבינו נקבר כראוי לכבודו בחלקת אבותיו.
איש מבין בניו ונכדיו של יעקב, לא חשב לפתור את הבעיה בצורה כזו, כי השכל שלהם הגביל אותם והציע להם רעיונות שפויים אחרים, כגון הבאת שטר המכירה ועוד, אך חושים בן דן החרש, שכנו וידידו של השוטה, אינו מוגבל בגבולות השכל, הוא פועל כפי רגשות ליבו הכואב את ביזוי כבוד הסב, והלב אומר לו תעשה הכל כדי למנוע את הביזוי, אפילו דבר כה לא שפוי, כמו עריפת ראשו של עשיו…
עתה נבאר את ביאורו של הגרי"פ גולדווסר עפ"י הדרש, ונקדים ספור שסיפר הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל בספרו 'בטוב ירושלים' על אביו שחזר פעם מביקור חולים אצל הגאון רבי גרשון כהן זצ"ל וסיפר שרבי גרשון הוכיח אותו וקיבל את תוכחתו. הוא שאל אותו האם הוא אוהב את התלמידי חכמים באותה מידה שהוא שונא את הרשעים? והסביר לו שבמידת האש שהוא שונא את הרשעים עליו גם לאהוב את התלמידי חכמים, והודה לו אביו של הגאון רבי בן ציון כי יש לו עוד להתייגע ולעמול על מדת אהבת הצדיקים.
יש בני אדם שיותר קל להם לשנוא את הרשעים מלאהוב את הצדיקים, ולעומתם יש שמהדרים ב'אהבת ישראל' ואוהבים כל אדם מישראל, בלא להבדיל אם הוא צדיק או רשע, ובלא שימת לב אם יש פרטים בהנהגתו שצריך להיבדל מהם.
על זה בא המאמר 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' לומר שצריך להשוות את ההרגשים, לא לאהוב את הצדיק פחות מידי, ולא לשנוא את הרשע יותר מידי, ודבר זה אפשר להשיג אך ורק אם רגשי האהבה והשנאה הם עפ"י ערכי התורה בלא לערב חלילה הרגשים אישיים, אז באמת נאהב את הצדיק ונשנא את הרשע במדה שווה ונכונה.
נמצא שהביטויים 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' אינם עוסקים בהמן ומרדכי עצמם, אלא הם ביטויים ל'רשע' ו'צדיק', לומר שצריך להשוות את תחושת אהבת הצדיק ושנאת הרשע.
נכנס יין יצא סוד, וגדולי וצדיקי הדור שתוכם כברם, כשהם מתבשמים ומקיימים מצוות חייב איניש לבסומי… מתגלה פנימיותם ברוב פאר והדר, ואור התורה והיראה הדבוק בליבם ובנשמתם יוצא ומאיר לאור עולם…
אומרים משמו של הגאון רבי ישראל מסלנט זי"ע: "מה שמרוויח הפיקח בסעודת פורים, אין השוטה יודע להשיג אפילו בתפילת נעילה של יום הכיפורים…"
וכך היה נראה הפורים של רבי ישראל סלנטר: הוא היה שותה לשוכרה ממש, והיה אומר בלי הפסקה חידושים גאוניים בכל חלקי התורה.
תלמידיו היו מנצלים מצב זה ומפצירים בו שיגלה להם דברים שלא היה מגלה להם בימים רגילים, הם היו מדברים איתו על מידותיו המיוחדות, ומנסים להבין כיצד עבד על מידה זו או אחרת. רבי ישראל היה נענה לבקשתם ומדבר דברים נשגבים, ומידי פעם היה מתחנן לפני תלמידיו שיניחו לו ולא ינסו להוציא ממנו דבר שלאחר מכן יתחרט שגילה הלם…
פעם, בפורים כאשר תלמידיו עמדו סביבו, סימן בידו על כולם, ואמר "כולך יפה רעייתי…", והמשיך וסימן על הסבא מקלם זי"ע, ואמר: "ומום אין בך…"
שלושים יום קודם חג הפסח, בסעודת פורים, כבר נהג הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל לשתות ארבע כוסות, אלא שאותם לא היה שותה כנגד ד' לשונות של גאולה, אלא כנגד ד' מיני ישועה: רפואה, פרנסה, תורה וזרע של קיימא.
לפני הכוס הראשונה, כוס ה'רפואה', היה מכריז: "אנו מבקשים מהקב"ה שבזכות כוס זו ישלח רפואה שלמה לכל חולי ישראל!" מזג כוסות יין לכל הציבור, הכריז "לחיים…!", והציבור היה מוסר לו שמות של חולים לרפואה.
כוס שניה, כוס ה'פרנסה'! כוסות נמזגו, "אנחנו מבקשים מהקב"ה שבזכות הכוס השנייה ישלח פרנסה ברווח לכל עם ישראל!" הכריז ר' שמשון בשמחה ובגילופין… הציבור החל לשיר בדבקות שירים על פרנסה, "יהי החודש הזה… והוא ישלח במעשה ידינו ברכה והצלחה…"
כשהגיעו לכוס השלישית, כוס ה'תורה', שוב הכריז רבי שמשון: "אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח ליבנו בתורתו…!" ודרש דרשה נלהבת על 'תורה', בירך 'לחיים' ושתה יחד עם הציבור הקדוש כוס שלישית, ושרו שירי תורה בהתלהבות ובדבקות.
הכוס הרביעית נמזגה, רבי שמשון הכריז בקול גדול: "זה הכוס המיוחדת לאלו שעדיין לא נפקדו בזרע של קיימא, ובזכות כוס זו יפקדו בזאת השנה…" הוא מזג כוסות לכל הציבור, והם היו מוסרים לו שמות של הזקוקים לזרע של קיימא, ושרו ברגש ובהתעלות 'זרעא חיא וקיימא…'
לאחר שתיית כל הארבע כוסות, הכריז רבי שמשון בקול גדול: "רבותי! אבקש כעת רגע של רצינות! שכל אחד ישכח מכל הבקשות האישיות שלו ויבקש רק על שכינתא בגלותא, נשתה כוס חמישית שהוא כנגד 'והבאתי'…" רבי שמשון פרץ בבכי וזעק: "שכינה… שכינה…! אף אחד לא מבקש עלייך, כל אחד דואג לעצמו ואותך שוכחים… רבש"ע, מה יש לנו כשהשכינה רחוקה מאיתנו?!"
וכך היה רבי שמשון חוזר פעמים רבות ומחזק את הציבור לוותר על הרצונות האישיים ולבקש רק על גלות השכינה, שיתגלה כבוד ה' ונראה במהרה בשוב ה' ציון בגאולה השלמה אמן!
לתגובות, הארות, והצעות
כתבו לעורך 'לקראת שבת' במייל: 10[email protected]