"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" (א, א)
במדרש (ויקרא רבה ז, ג) מובא: "אמר רבי אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים".
תינוקות של בית רבן לא טעמו מעולם טעם חטא. יש להם טהרה מיוחדת. זהו הזמן להנחיל להם דברי תורה טהורים.
ביתו של אדמו"ר קדוש ומעיין גדול, חריף מאד בפלפולו, הביאה לפניו את בנה התינוק, פעוט בן שנתיים בלבד. ישב עמו סבו הגדול והחל לומר לו פילפול עמוק מאוד. תמהו הסובבים, וכי מה מבין תינוק בן שנתים בפילפול כה עמוק? מעולם לא קרא ולא שנה, אפילו בצורת האותיות אינו בקי… מה רוצה ממנו סבו?
מאחר שידעו שהרבי גדול וענק רוח, ואינו עושה דבר ללא סיבה, שאלוהו: "תורה היא ולימוד היא צריכה. מה יכול היה הילד לקלוט מכל מה שאמר לו כבוד קדושתו?".
"דעו לכם", ענה הרבי, "ילדים קטנים מבינים הרבה יותר מבני אדם גדולים, ששיכלם כבר טושטש והתכסה בשכבות של דעות כוזבות, הממלאות את הדעת, המח והשכל. דווקא הילד הזה, שלא שמע עדיין כלום, הוא המתאים ביותר לקלוט את הדברים הללו! על אף שזה לא נראה לעין, הוא הבין וקלט את דברי התורה, והם נחקקו במוחו. ומאחר שזו הדעה הראשונה שלו, היא לא תמחק, וכל מה שיבוא אחריה לא יצליח לטשטש אותה. אלו דברי תורה שהם בגדר של 'חרות על הלוחות' (שמות לב, טז). השאלה אם הוא הבין או לא הבין פחות חשובה, מה שיותר חשוב זו העובדה שהדברים נחקקו במוחו!".
אמנם לימים, כאשר גדל הילד והפך לנער, הוא נעשה כמעין המתגבר בתורה. הפילפול שקיבל מן הסבא קדישא בהיותו בן שנתיים אכן נחקק במוחו לעולמים!
"רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו"
כעין זה שנינו במשנה (אבות ב, ח), שרבן יוחנן בן זכאי היה משבח את רבי יהושע בן חנניה: "אשרי יולדתו".
פירש רבינו עובדיה מברטנורה: "על שם שהיא [אמו] גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעיירה, ואומרת להם: 'בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי, שיהיה חכם', ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה".
לרבי יהושע בן חנניה היתה אם צדקת, שבעודו בעריסתו, בהיותו בן פחות משנה, טרחה להביאו לבתי המדרש, כדי שיאזין וישמע את דברי החכמים.
כלם היו צוחקים – לשם מה את מביאה את התינוק הזה? מה ביכולתו להבין ולדעת?
אך לימים גדל רבי יהושע ונעשה מגדולי החכמים. אזניו הקטנטנות קלטו את התורה כבר בינקותו, ודברי החכמים נקלטו בנשמתו, ופעפעו בו גם כאשר גדל.
לפעמים יש תחושה, שילד קטן אינו מבין ואינו קולט מאומה, ולכן אנשים מרשים לעצמם לדבר לידו כל מיני דברי הבל, הם אינם יודעים שהדברים נחקקים ועושים רושם, ולכן צריך לנהוג אתו במשנה זהירות.
אמו של רבי יהושע בן חנניה הבינה את הסוד הזה. משום כך טרחה להביאו לבית המדרש כבר בינקותו, כדי שיקלטו אוזניו את דברי התורה הקדושה. לפיכך ראוי שיאמרו עליה "אשרי יולדתו"!
שמיעת השירים השפיעה לאחר שנים
אם יהודיה קוראת קריאת שמע עם תינוקה עוד בהיותו בעריסה. היא משכיבה אותו ולוחשת איתו את המלים הקדושות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
באים ואומרים לה: גברת, מה את עושה? בשביל מה? מה הוא כבר מבין?
לאמיתו של דבר, הדברים באמת ובתמים נחקקים בלבו של הילד.
היא מנדנדת את העריסה ושרה: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו", או: "כי אשמרה שבת א-ל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני" – והדברים מחלחלים בתוך נפשו של הפעוט.
כמה צריך להקפיד להחדיר בתינוקות את השירים הקדושים הללו, ולא שירים ממקורות זרים.
במחקר שנערך לאחרונה גילו, כי ילדים מסוימים בארצות הברית נהנים משירה פרועה ורעשנית. השירה הזו מציתה בהם אש של התלהבות. איש לא הבין מה הקשר בינם לבין שירים בסגנון זה.
לאחר ברור יסודי התברר, כי אותם ילדים בהיותם פעוטות, טופלו אצל מטפלת כושית, שהיתה מפעילה מוזיקה גויית וקצבית פרועה תוך כדי עבודה…
שנים הם כבר לא שומעים את השירים הללו, אבל עד היום, כשהם שומעים את המוזיקה הזו הם חוזרים להתלהב וליהנות מן המוכר…
כמה חשוב לתת את הדעת לתכנים ולמנגינות הנשמעים באוזניהם של צעירי הצאן! הדברים הללו נחרתים בלבם ובנשמתם.
הכלל הוא: "מעשה אבות סימן לבנים" – הילדים מחקים את דרך התנהגותם של הוריהם. לפעמים רואים ילד בגיל שנה או שנתיים לוקח ספר ומתחיל להתנדנד מעליו, ולעשות את עצמו מתפלל. כלם תמהים מנין לו הנהגה זו? האם מישהו אי פעם לימד אותו דבר כזה? התשובה היא, שכך עשו אביו ואמו, המראה נקלט בנפשו . כבר אמר ה"חנוך" (מצוה תקס): "טבע האב צפון בבן". ישנם גנים הטבועים בילד, והטבעים הללו – גם כי יזקין לא יסור מהם!
מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
יש מי שסבור: מהו כבר ילד קטן?… מה הוא כבר מבין?…
אדם כזה, ראוי שילמד את דברי הגמרא (שבת קיט ע"ב): "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". עוצמה אדירה טמונה בפיהם של תינוקות של בית רבן!
הקב"ה אומר לעם ישראל: דעו לכם, כל זמן שהילדים הללו קולם מצפצף בבתי כנסיות, אין שום אומה ולשון יכולים עליכם!
ילדים קטנים בני שלוש או ארבע, מה הם כבר יכולים לומר? קצת "מודה אני" וברכות, "אשרי יושבי ביתך", "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", מעט משניות בעל פה… הם רק מדקלמים, אפילו אינם מבינים מה שהם מדברים.
אבל ההבל הזה מעמיד את כלל ישראל! אין אומה ולשון יכולה לגעת בעם ישראל, בזמן שהתינוקות הללו מצפצפים בקולם בבתי הכנסת!
זהו שאמר הכתוב (תהלים ח, ג): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – אותם תינוקות עדיין יונקים, בקושי מדברים, אבל הם ה"עוז" של עם ישראל! ה"מודה אני לפניך" שהם אומרים, יש בו עוצמה אדירה, וב"שמע ישראל" שהם צועקים הם יכולים להציל את עם ישראל!
זה הכוח "להשבית אויב ומתנקם" (שם). יש אויבים ויש מתנקמים, ועל ידי תינוקות של בית רבן ניתן להשביתם.
חינוך הילדים – מעל הכל!
דודי, הגאון הצדיק רבי יוסף עדס זצ"ל, מחכמי ישיבת 'פורת יוסף', עשה לו מנהג של קבע – לקום בכל לילה בשתיים וחצי לפנות בוקר, ללכת למקווה טהרה, ומיד לאחר מכן לכותל המערבי, שם היה מוסר שיעור בגמרא לבעלי בתים לפני עלות השחר. בעלות השחר היו עומדים להתפלל, כשתפילת העמידה נאמרה בדיוק בהנץ החמה.
הרב עדס ייסד את התפילה הזו מיד לאחר שחרור הכותל. כל ענין תפילת ותיקין, השייכת לענווים שמחבבין את המצוות (ברכות ט ע"ב), היה קבוע אצלו.
כשילדיו הגיעו לגיל שבע-שמונה, והיה עליו לחנכם לתפילה – ראה שקשה להם לקום להנץ החמה. כיון שכך, ויתר הרב עדס על מנהגו להתפלל בהנץ החמה, והלך להתפלל עם הילדים בשעה הרגילה.
כל עוד היה הדבר תלוי רק בו – מסר את נפשו על תפילה בהנץ החמה, אך כשעומד על הפרק ענין של חינוך הילדים – שום דבר אחר אינו חשוב יותר!
זהו שאמר משה רבנו לפרעה: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו…" (שמות י, ט). פרעה ניסה לטען: לכם יש תשוקה לעבוד את ה', לכו תעבדו! אבל מה ילדים מבינים בעבודה? אמר לו משה: אצלנו קודם כל הילדים! לעולם לא נוותר על חינוכם! יש להם כוח אדיר למרות היותם קטנים בגילם ובגופם!
(מתוך הספר 'משכני')