כשביקרנו עם תלמידי ישיבת 'עטרת התלמוד' במעונו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אמר להם הרב, שהם צריכים לשאוף להיות דיינים, יושבי על מדין. וכל כך למה, שהרי חז"ל אומרים [שבת י יא] "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". מה יכול להיות טוב יותר בעולם הזה מאשר להיעשות שותף לקב"ה?
אגב, ישנם ביטויים נוספים כדוגמת זה. כמו "דאמר רב המנונא, כל האומר 'ויכולו' כשהוא מתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" [שבת קיט ב].
בפרשתנו מצאנו עוד שותפות שיש לאדם עם הקב"ה. השותפות בענין הברכות. הקב"ה הוא שמנהיג את העולם, והוא שהפקיד בידי האנשים המתאימים והראויים את הכח לברך. עד אברהם אבינו, במשך עשרים דורות, לא היה כח זה בידו של אדם, ואפילו צדיק וקדוש. כאן, בפרשתנו, הקב"ה מאציל מכוחותיו על אברהם, ועל כל אדם גדול וצדיק.
נספר את אחד המעשים, אשר יתן לנו משב רוח רענן, בידיעה שבעצם גם אנחנו, בני תמותה רגילים, יכולים לקבל את כח הברכה, למרות שאיננו מוגדרים כ'גדולים'.
בעיר וילנא התגוררו שני חייטים. אנשים פשוטים היו. החייטים עבדו יום יום בבית המלאכה מבוקר עד ערב. אך למרות שעבדו קשה והתאמצו ככל יכולתם, לא ראו ברכה בעמלם. נמלכו ידידינו, והחליטו לערוך בינהם שותפות, ולנסות מזלם במקום אחר. לצאת לכמה שנים לארצות רחוקות. הרי אמרו חז"ל, "משנה מקום משנה מזל". "שינוי מקום קונה"…
ואכן כך עשו נסעו יחדיו לארץ רחוקה, ושם באמת עשו חיל. במשך כמה שנים צברו סכום הגון, ואז החליטו שהגיע הזמן לחזור לעירם ולארצם, לביתם ולמשפחתם.
בדרך הגיעו לכפר קטן. התעניינו אם והיכן מתגורר יהודי. שמחו לקבל שתשובה חיובית, ניגשו לביתו של היהודי וביקש ולהתאכסן אצלו. הלה קיבלם בסבר פנים יפות, האכילם, השקם והציע להם מיטות נוחות. כאשר ישבו האורחים נינוחים, שבעים ודשנים, הבחינו שבעל הבית אינו רגוע, על פניו נסוכים עצב ודאגה.
שאלוהו, מדוע פניך רעים היום. סיפר להם שהוא המוכסן של הפריץ. הפריץ עומד להשיא את בתו בעוד זמן קצר, והוא הטיל עליו לדאוג למלבושי כבוד עבור כל המשפחה, הוא המוכסן, הביא חייטים מהשורה הראשונה, חייטי צמרת, אבל כל עבודותיהם לא מצאו חן בעיני הפרץ הקפדן. עתה הוא אובד עצות. אם לא יצליח לרצות את אדונו, עלול הלה לנשלו ממשרתו חלילה.
הביטו החייטים זה בפני זה, כאומרים, האין כל זה מכוון משמים, האין זו הזדמנות חיינו? אמרו ליהודי. הסר דאגה מליבך. אנחנו חייטים מומחים. הצג אותנו לפני פריץ, ותראה שהוא יהיה מרוצה. הביט עליהם המארח בביטול ואמר, את הטובים ביותר הבאתי ולא מצאו חן בעיניו, כיצד תועילו אתם, חייטים קטנים מאיזו עיירה שכוחת א-ל. אבל, אם לא יועיל, לא יזיק. ממילא אין לי מוצא אחר.
הלך לפריץ והציג אותם לפניו כחייטים מומחים ממדרגה ראשונה. אמר הגוי, ניתן להם לתפור בגד לנסיון, ונראה האמת בפיך אם לא. החייטים עשו מלאכתם נאמנה. השקיעו את כל כוחותיהם וכשרונותיהם, והפריץ היה מרוצה מאד. ניסה אותם פעם נוספת ושוב מצאו הבגדים חן בעיניו.
בסופו של דבר הפקיד בידם את כל המלאכה. הם עבדו יומם ולילה בנאמנות ובחריצות, וכאשר הגישו את הבגדים לפריץ ולמשפחתו, שמחו הללו מאד ונתנו שכרם ביד רחבה. גם המוכסן יצא נשכר, כי הפריץ העריך את מאמציו, ולא די שלא נישלו ממקומו, אלא אף קידם אותו והעלה את משכורתו.
כאשר עמדו החייטים להיפרד ממארחם, ולחזור סוף סוף לבתיהם כאשר בידם צרור כסף נכבד, סיפר להם הלה לפי תומו שיש בכפר מקרה מצער מאד. יהודי אחד היה חייב סכום כסף גדול לפריץ. ומאחר ולא הועילו כל ההתראות והאזהרות אסר הפריץ את היהודי וכל משפחתו. הינם יושבים בבור הכלא הטחוב והחשוך כבר תקופה ארוכה, ואין לאל ידם לעשות דבר. שאל אחד החייטים ובאיזה סכום מדובר, אמר המוכסן, שלוש מאות רובל. היה זה סכום עצום באותם ימים.
הציע החייט לחברו, הבה נקיים מצות פדיון שבועיים בהידור, הרי הרווחנו שלא כדרך הטבע סכום גדול. יש בידינו שש מאות רובל. בוא ניתן יחדיו את הסכום ונשחרר את היהודי המסכן מבור כלאו.
הלה סרב בתוקף. נכון, מדובר במצוה חשובה. אבל הרי במשך זמן כה ארוך שהינו רחוק ממשפחתנו וידידינו, חסכנו פרוטה לפרטה, ועתה ניתן סכום כה נכבד, מחצית משכר עמלנו, עבור אנשים זרים שאין לנו כל קשר אליהם?
עם כל הרצון הטוב, יש גבול לכל דבר. אדם אינו חייב לבזבז את כל ממונו, ואף לא מחצית ממנו, בשביל מצוה אחת, חשובה ככל שתהיה.
אבל החייט השני לא יכול היה לשאת בצערה של משפחה מישראל. לא היה מסוגל להפקיר אותם לגורלם. אם כן, אמר נפרק את השותפות. כל אחד מאיתנו יקח את חלקו, שלוש מאות רובל, ואת חלקי אתן למצוות פדיון שבויים. כך עשו. חילקו את כספם שווה בשווה. האחד עזב את המקום כאשר צרור מעותיו בידו, וחזר לעירו בשמחה. השני נתן את כל כספו לפריץ. הלה שחרר את היהודי ומשפחתו, והחייט חזר לעירו ולארצו עני ואביון, חסר כל.
החייט שחזר מלא וגדוש בזהובים פתח מיד מתפרה גדולה, העסיק עשרות עובדים, והעשיר עד מאד. והשני חזר לצריפו הדל ולמלאכתו הקשה כבעבר. הטליא ותיקן בגדים בלויים, תפר בגדים פשוטים ומכרם תמורת פרוטות, דלותו אף התעצמה, שכן באותן שנים תפסו את מקומו חייטים אחרים, צעירים ונמרצים ממנו. חלק גדול מהזמן היה מובטל וחסר עבודה, וממילא ללא פרנסה. אנשי המקום בזו ולעגו לו. לא יוצלח, שלומיאל. שהה שנים במדינות הים, וחזר ללא פרוטה…
יום אחד, כאשר כלתה הפרוטה מן הכיס, ולא נותרו לו אפילו מעות מעטות לקנות מעט לחם, הלך אל סוחר פשתן אחד, וביקש ושיעזור לו. שאל הסוחר העשיר, ומה תתן לי בתמורה? אמר, כסף ורכוש אין לי. אבל אתן לך ברכה. אברך אותך בהצלחה.
הסוחר לא ממש האמין בכוח הברכה של היהודי הפשוט, העלוב והדל, העומד לפניו. אבל, אם לא יועיל לא יזיק. אולי גם זכר את מאמר חז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". אמר, בסדר. עשינו עסק. בוא ננסה. יש לי עוד מעט פגישה עם הפריץ לצורך עסקה גדולה. תברך אותי שאצליח. החייט בירך את הסוחר מכל ליבו, והעסקה אכן הצליחה מעל המשוער. הכל הלך חלק. כל התנאים היו לטובתו והוא הרוויח כסף רב. ניסה הסוחר עוד פעם ופעמיים, וראה שאכן, ככל היוצא מפיו של החייט הפשוט – יעשה.
שמר הסוחר את הסוד לעצמו ולא גילה אודות כוחו המופלא של החייט לאיש. פחד שהברכות 'יתבזבזו' על מישהו אחר. הוא פרנס את העני ברוחב לב, והלה מצידו הרעיף עליו ברכות ככל שביקש סוחר הפשתן התעשר והצליח שלא כדרך הטבע, ואף אחד לא הצליח לגלות את סוד הצלחתו.
אך פעם באחת ההזדמנויות, שתה הסוחר לשכרה .וכשנכנס יין – יצא סוד. סיפר על החייט העני ועל ברכותיו שתמיד מתקיימות. כמובן שמיד עטו עליו יהודים מכל הסביבה וביקשו את ברכותיו. זה לפרנסה, זה לבריאות, זה לשלום בית וכו', וכו'. הברכות התקיימו, וכמובן שיפרו עד מאד את מצבו הכלכלי, שכן המתברכים הרעיפו עליו מתנות כסף נכבדות.
הגיעו הדברים לאזנו של הבעל שם טוב הקדוש. רצה הצדיק לתהות על קנקנו של החייט. כשפגשו שאלו מנין הגיע אליו כח הברכה המופלא. הלה, שהיה כאמור אדם פשוט, אמר שאינו יודע. אין בו דבר מיוחד. יהודי פשוט הנו, מתפלל שלוש תפילות ביום, קובע עתים לתורה, ותו לא. ביקשו הבעל שם טוב לספר בפירוט את קורות חייו, כשהגיעו לאותו מעשה, אמר הבעל שם טוב, וכי פלא יש בדבר? ודאי שמסירות נפש שכזו נותנת לאדם כוחות מיוחדים!
הוא אשר אמרנו. בידיהם של הצדיקים ואנשי המעשה ניתן הכח לברך. "והיה ברכה". המהפך הזה מתחולל בפרשתנו.
הרוצה להתברך צריך קודם כל להסיר את כל החסמים. ואחד החסמים הבולטים ביותר הוא לשון הרע. הנמנע מדיבורים אסורים, מנקה עצמו מה'ארור', וממילא מקבל את ה'ברוך' המקביל.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')