מאת: צבי גטקר
"שמן זית זך כתית למאור"
כתית למאור ולא כתית למנחות. (רש"י)
רש"י מלמדנו יסוד גדול, כי בענייני שמים, מה שחשוב לפני השי"ת הוא הזוך, הנקי, ולכן בנרות המאירות בבית המקדש יש צורך שיהיה השמן זך, אבל במנחות שנאכלים ע"י האדם שם אין צורך דווקא זך.
שמעתי ממרן הגראי"ל שטיינמן זיע"א, שהיה רגיל לומר, עלינו לדעת כי לא ה'הרבה' חשוב לפניו ית', אלא הזוך, המעט השלימים שישנם בעולם הרי הם חביבים לפניו ית' הרבה יותר מרבים שלא שלימים ביראתו.
וכדברי החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה, "כי המעט הזך הוא הרב, והרב הבלתי זך הוא המעט".
הרמב"ם בפירושו למסכת מכות מוסיף ומבאר, כי חשיבות הזוך מאשר הרב, הוא גם במעשי האדם עצמו, ומפני סיבה זו הרבה לנו השי"ת תורה ומצוות, משום שמצוה אחת הנעשית בשלימות ובנקיות, לשם שמים, היא זו שמזכה את האדם בעולם האמת הרבה יותר מרבבות מצוות אחרות!, וזה דבריו של רבי חנניה בן עקשיא, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", וזה כאמור הרי יכול להיות רק ע"י מצווה שלמה, זכה וטהורה, ולכן "הרבה להם תורה ומצוות", לאשר בין כל אלפי אלפי המצוות שהיהודי יעשה בימי חייו, לא ימלט, שתהיה לו מצוה אחת, שבה יזכה לעולם גבוה, מצווה שאותה יעשה בשלמות.
שומה עלינו לאור הדברים הללו, לשים על לבבנו, ולחפש להיות שלמים יותר, לפעול בנקיות, ובזוך, לשאוף לטהרה ומצווה שלמה, ולשמור על מצוה שנעשתה לשמה, מכל משמר.
סיפור מיוחד, סיפר רבי יחיאל ורקר זצ"ל
סיפור מיוחד, סיפר רבי יחיאל ורקר זצ"ל, מדמויות ההוד של שערי חסד, ברוב רגש, באחרית ימיו, לרבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל, אשר בא לבקרו בעת חוליו האחרון.
היה זה בימי מלחמת העולם הראשונה, סיפר ר' יחיאל, הימים היו ימי התפוררות האימפריה העות'מנית, הצבא הטורקי נחל כישלון אחר כשלון בקרבות, והפחה הורה על גיוס כללי, מלבד נתיני חוץ ובעלי פטור בודדים, כל צעיר בגיל גיוס חויב לצאת למערכה האבודה, כשכמעט ברור שלא יחזור ממנה ה"י.
הצעירים שהבינו כי הגיוס לצבא חורץ את גורל חייהם עשו כל שביכולתם להימלט למדינות אחרות, או להתחבא במרתפים טחובים ובעליות גג מאובקות.
בחור אחד ממשפחת ברינקר, מצא לעצמו מקום מסתור, שם שהה כמה חודשים, עם מזון מועט, ופחד גדול, כי החיים חשובים מכל.
ככל שהאבידות בשדה הקרב עלו, כך החיפושים אחרי חייבי הגיוס גברו, והבחור ברינקר נתפס על ידי החיילים המחפשים ונלקח למעצר, בני משפחתו המבוהלים שילשלו לידי השומר סכום הגון בכדי שישחרר אותו ל'יום אחד', לשבת קודש, והטורקי המשוחד שיחרר אותו, לא לפני שהזהיר אותם בקול כי עליו לחזור תיכף ומיד בצאת השבת.
ואז הגיע בסתר, אחד מהם אלי
בשבת הפצירו בני המשפחה באחיהם כי יברח מירושלים אל הפרדסים שבאזור פתח תקוה, שם שמעו כי מסתתרים משתמטים רבים הממתינים לשוך המלחמה, אך הבחור פחד מאוד, לאשר ידוע ידע שהדרך משער יפו ועד לאזור מוצא מלאה בפטרולי חיילים המחפשים אחר הבורחים, וא"כ בבריחתו מן העיר הרי הוא לכאורה חורץ את גורלו מהר יותר מאשר היציאה אל החזית, 'אצא לחזית וה' יעזור' אמר, אך בני משפחתו לא ההינו לחשוב על כך ודיברו על ליבו כי יסכים לנסות ולברוח בליווי מישהו.
ואז הגיע בסתר, אחד מהם אלי וביקש ממני בתור בעל תעודת פטור מגיוס להתלוות אל הבחור של ברינקר עד מוצא, ומשם הוא כבר ימצא את הדרך לפתח תקוה בכוחות עצמו.
הסכמתי, ואמרתי להם כי יבואו אלי בשעה 3 בבוקר, ונצא.
וכך היה בשעה 3 חמקתי מביתי, פגשתי בו ויצאנו.
הובלתי אותו אל ההרים שמאחורי 'גבעת שאול', עלינו הר אחד [כיום הר המנוחות] וירדנו, עלינו הר נוסף וירדנו, ואז הגענו אל ההר השלישי, שאחריו כבר היינו אמורים להיפרד, עלינו אל ראש ההר, כאשר השחר עלה זה לא מכבר, ומתחתינו אנו רואים קצין טורקי רוכב על סוס מוביל קבוצה של ערבים משתמטים, ברינקר אמר לי, 'הרב ורקר אני בורח', אבל אני תפסתי בידיו ואמרתי לו, אין לך איך לברוח, הקצין ראה אותנו כבר, הוא רוכב על סוס, ברגע הוא ישיג אותך, נמשיך ללכת, נאמר וידוי וה' יושיענו, וכך אנחנו יורדים את ההר, ואומרים יחד וידוי פעם אחר פעם, ובין פעם לפעם אני אומר לו, ברינקר העיקר לא להראות סימני פחד, לא להסתכל כלל לכיוון הקצין, תלך כאילו אתה לא רואה אותו.
האמת שברגע הזה שנינו היינו בסכנת חיים מוחשית, הוא בורח ואני מלווה של בורח, הקצין עצר את השיירה, וירד מעל הסוס, חיכה לבואנו, ואנחנו חוזרים שוב כבר בפעם השישית על הוידוי, והנה אנחנו עוברים על יד הקצין לא מביטים לעברו, והוא נתן לנו לעבור, בלי שאלות, לא יאומן.
המשכנו הלאה עוד כמאה מטר, בלי להביט אחורה, ושמענו אותו עולה שוב על הסוס וקורא בקול, 'ייאלה' ממשיכים, והוא והעצורים המשיכו בדרכם.
חיכינו דקותיים, עד שכבר נעלם הטורקי מהאופק, התרגשנו בהקלה גדולה, הרי ניצלנו בנס.
ונפרדנו, וכאן אמר ר' יחיאל מגיע החלק שרציתי לספר לך, ר' שולם, הבנה של ישיבע בוחער.
תזכור ר' יחיאל, אל תפסיד את המצוה הזו
ברינקר תפס את כף ידי בשני ידיו ואמר לי, ר' יחיאל, אני חייב לך את חיי, אתה הצלת אותי ממות, אני חייב לך הכרת טובה.
בבקשה ממך הרב ורקר, אתה קיימת עכשיו מצוה שלימה, מצוות 'כל המציל נפש מישראל', הצלת נפשות.
המצוה הזו היא שלימה, עשית אותה בלי תמורה ופנייה, במסירות נפש כפשוטו, ובלי שמישהו ידע על כך כמעט.
תזכור ר' יחיאל, אל תפסיד את המצוה הזו, תדאג לא להפסיד את האוצר הזה שקיבלת היום, לא לפספס את המצוה הזו, מכל סיבה שהיא, אל תתהדר בה, ותתגאה בה, שמור אותה לעולם הבא, שם היא תזכה אותך בחיי נצח.
זה כוחו של בחור ישיבה טהור, שמבין בכוחו של מעשה שלם, ומרוב הכרת טובה הוא מתחנן אל מיטיבו, ומיטיב עמו את ההטבה הגדולה שיכולה להיות, לבקש ממנו, תדאג שלא תפספס את טהרת המצווה הזו, אל תפנה אל הרגשות הצלה וניפוח עצמי, אל תתהדר באזני אחרים.
שמור על מצווה זו מכל משמר, כי מצווה שלימה, אין כמוה, כוחה עולה, על מצוות רבות רבות אחרות.
ובמסר זה, של גילוי הסיפור הנסתר בימים האחרונים, העביר רבי יחיאל לר' שולם, את המסר המזוכך –
"כי המעט הזך הוא הרב".
(לתגובות והארות [email protected])