שעת לפני צהריים של יום שישי בפריז בירת צרפת. מגדל אייפל, גאותה וסמלה של העיר, נשקף היטב מחלון המשרד שבתוכו ישב שמעון וכסס ציפורניים בלחץ. ההתלבטות שעמדה לפניו היתה קשה.
שמעון, יהודי צרפתי שומר תורה ומצוות, קיבל על עצמו זה מכבר שלא לעבוד ביום שישי לאחר חצות היום. הוא עבד כמתווך במשרד תיווך מצליח, ולמרות הקושי שבדבר הצליח להשיג הסכמה מהבוס הגוי, שבכל יום שישי לקראת חצות היום הוא נועל את דלת חדרו ונוסע לביתו להתכונן לשבת הקרבה ובאה.
במשך חודשים ארוכים הצליח בהתמדה לעמוד במשימה, בדרך כלל בקלות יתרה. ואולם היום עמד בפניו אתגר: קרוב לשעת חצות קרא לו הבוס לפגישה שבה ביקש לסגור עמו את האחוזים המגיעים לו על עסקת תיווך גדולה, אותה הוביל בהצלחה רבה.
שמעון התלבט מאד אם להיענות לבקשת הבוס ובאופן חד פעמי להתעכב במשרד ביום שישי לאחר חצות היום, או שמא לדחות את הפגישה למועד אחר…
לבסוף החליט להיענות לבקשה, ובליבו הוא שכנע את עצמו כי אין מדובר הפעם ב'עבודה', אלא בסך הכל בקבלת כספו. מלבד זאת הוא הבטיח לעצמו כי יעשה כל מאמץ לקצר את הפגישה ולסיימה בשעת חצות או מעט לאחר מכן.
בפועל הבוס התעכב ושמעון נכנס לפגישה באיחור. אם לא די בכך הרי שהדיון וההתעמקות במסמכי העסקה התארכו הרבה מעבר למצופה, כך שרק בשעה שלוש וחצי אחר הצהרים היא הסתיימה. שמעון קיבל סכום כסף גדול במזומן ומיהר לשוב לביתו.
בשעה רבע לארבע אחר הצהריים התניע שמעון את רכבו ופנה לצאת לכיוון ביתו. עד לביתו עמדה בפניו דרך של כשעה בסך הכל, כך שהוא היה אמור להגיע עוד לפני השעה חמש, בעוד השבת נכנסת בפריז בעונה זו בשעה רבע לתשע. אולם בכל זאת ליבו היה כבד, על שלא עמד בקבלתו.
הוא כבר הספיק לעשות כמחצית מהדרך, ולפתע נעצרה התנועה באחת. פקק ארוך השתרך בכביש שלפניו, תוצאה של תאונת דרכים קשה שהתרחשה בהמשך הכביש. ככל שנקפו הדקות והתארכו השעות, הבין שמעון כי אם ברצונו להגיע הביתה יהיה עליו להחנות את הרכב בצד הדרך ולצעוד ברגל עד לביתו.
דא עקא, שבאותה שעב עמד שמעון בסמוך לשכונה שנודעה לשמצה בשיעור הפשע הגבוה השורר בה. היה זה אזור שבו השתכנו מהגרים, יוצאי ארצות נחשלות מכל רחבי תבל ומטבע הדברים שררו בו פשיעה גואה ואלימות רבה. כל צרפתי יודע כי באזור זה לא כדאי לעבור, לא מומלץ להתעכב, ובודאי שאסור לחנות, שלא לדבר על השארת דברי ערך ברכב החונה…
שכונה זו נודעה כבסיס ליציאת חוליות של גנבי רכב הפועלים בכל רחבי פריז, ושמעון ידע כי רכב המושאר במקום, יטופל בהקדם על ידי אחת מחוליות אלו.
הוא הביט בשעונו, השעה היתה מאוחרת, וכשהבין כי יגיע לביתו הרבה לאחר כניסת השבת, החליט להשאיר את רכבו באותה שכונה, בלב כבד הוא הטמין את הכסף, את הארנק ואת המסמכים מתחת כסא הנהג, נעל את הרכב ואת המפתחות החביא בחלקו הפנימי של אחד מגלגלי הרכב, ואחר עזב במהירות את המקום, בתקוה שאיש מתושבי האזור לא הבחין בו.
הוא פסע במהירות. פריז משתרעת על שטח ענק, ועד לביתו עמדה לפניו דרך ארוכה מאוד. לאורך הדרך הרהר בקורות היום והבין כי נשלח אליו מסר משמים: היה עליו לשמור את קבלתו בכל תוקף וללא שום פרשנויות, והוא נשא תפלה חרישית כי יגיע בשלום לביתו, ושגם לממונו לא יארע שום רע.
'רבונו של עולם', התפלל שמעון, 'הבנתי את המסר… אני מתחייב כי מכאן ואילך אשמור את קבלתי בכל תוקף, אנא הוליכני והצעידני לשלום, ושלח מלאכי מרום שישמרו על רכושי וימנעו ממני כל הפסד'.
במהלך דרכו הארוכה הוא נעצר בבית כנסת לתפילות השבת, ורק קרוב לאחת עשרה בלילה הוא הגיע לביתו. בני ביתו היו מודאגים מאד, והוא הרגיעם וסיפר להם את קורותיו. אחר פנה ליטול ידיו לסעודת השבת. לאורך כל השבת גירש את הדאגה מליבו ושמר על קדושת ועונג השבת.
במוצאי שבת התקשר שמעון לגיסו וביקש ממנו להסיע אותו למקום שבו השאיר את הרכב. כשגיסו שמע את הסיפור הזדעק: 'במקום כזה השארת את הרכב? ועוד השארת בתוכו כסף?! חבל על הנסיעה, הרכב בודאי כבר לא שם, שלא לדבר על הכסף הרב שהשארת בו'. אלא ששמעון לא התייאש. הוא הרי הפנים את המסר וגם התפלל.
נסעו השנים למקום ושמחו לראות כי הרכב נמצא. שמעון הנרגש ירד מהרכב והתכופף כדי לקחת את המפתחות מהמקום שבו הניחם, אלא שבאותו רגע קפצו עליו שני בלשים לבושי שחורים.
לאחר שיחת הרגעה קצרה התברר גודל הנס: מסתבר כי בלשים אלו היו חלק מכח משטרתי סמוי שהוצב בשכונה לצורך מעקב ומניעת פשע. ביום שישי הם הבחינו מרחוק בדמות המתכופפת בצורה חשודה ליד רכב חונה. למעשה היה זה שמעון שהתכופף כדי להטמין את מפתחות רכבו, אולם הם הסיקו כי מדובר בפושע המתכנן מעשה מפוקפק כלשהו. לפיכך החליטו להמתין סמוך למקום, מתוך כוונה לתפוס את הפושע בשעת מעשה, עתה כששב למקום, היו בטוחים כי הנה הם תפסו את הפושע.
תפילתו של שמעון נשמעה, הבלשים חפשו גנבים ומבלי משים היו כשליחים משמים לשמור על רכושו מכל צרה ופגע.
(מתוך עלון 'וכל מאמינים')