המלחמה על חבלי הכביסה
ח. הוא יהודי נבון בדרך כלל, מנהל מלחמה עיקשת עם ב., על סכום של 6,000 שקל. שכר הטרחה ששילם לכל הנוגעים בדבר, הגיע כבר ל11,000 שקל, אך הדבר לא מונע ממנו להמשיך ולדון עם חבירו על 6,000 ש"ח.
"בשבילי זה עקרון", הוא מסביר לכל מי שתמה מה לו ולשטות זו….
גברת י. נמצאת בסכסוך על חבלי כביסה כבר שנתיים עם שכנתה ממול גברת ק. בכל מהלך השנתיים, שתי המשפחות לא תולים כביסה ב'חבלי המריבה'. שתי המשפחות מפסידות, אך זה לא מונע מהם להמשיך ולטעון ערימת של טענות צודקות ומפולפלות…
ומה עם הכביסה? – "אנחנו מסתדרים. אבל האמת חשובה מכל"…, הם אומרים.
דורשי רשומות המליצו על הפסוק "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ", ש'בני קרח' לא מתו, הם לא פסו מהעולם. המחלוקות מצויות בכל זמן ועת, ואם לא נשכיל ונבין שלא בכל מצב כדאי להיות צודקים, אלא חכמים, המריבות ימשיכו, ימשיכו וימשיכו…
וכך כתב רבינו בעל איילת השחר זיע"א במכתב: "ידוע שמחלוקת זה אש גדולה המכלה שני הצדדים, בפרט מחלוקת בין בני תורה זה גם חילול השם, וככה צריך לראות שאם יש חילוקי דעות צריך כל א' להתבטל לגמרי, העיקר שלא יהיה ריב. וה' ישפות שלו' לכל עמו ובזכות זה יזכו לכל הברכות והצלחות וששם שמים יתרבה בעולם. הכו"ח למען שיתרבה כבוד שמים".
ורבנו זיע"א כותב במכתב נוסף, מתאריך י"ב אלול תשס"ח: "לכ' בני ישראל היקרים. אתם מאד אהובים בעיני הקב"ה, אבל יחד עם זה צער גדול כביכול אם מדברים לא טוב איש על רעהו. ומאד עושים נחת רוח אם עושים גדרים לא לדבר דברים לא טובים אחד על השני, וזכות של זה כל כך גדול וכל כך חביב לפניו ית"ש, תזכו לזה לאהבה מהשי"ת בזה ובבא".
רגישות יתר ראו השואלים על פני מרן ראש הישיבה זצוק"ל, כשהיה מדובר בהרחבת דיור. יהודי נכנס לרבינו וסיפר ששכניו רוצים להוסיף תוספת בניה ונראה לו שהבניה תכער את הבנין ולכן ברצונו להתנגד להרחבת דירתם.
השיב לו רבינו זצ"ל בחכמתו: "וכי יש דין של 'זה קלי ואנוהו' על בית?"….
בהזדמנות אחרת, מספר הרב זלמן רזניק שליט"א, כשהגיע למסור שיחה בבית המדרש 'חניכי הישיבות' מעלות דפנה בירושלים, הביע את צערו ברבים על ענין זה ואמר: "יש אדם שמשפחתו גדלה וצר לו בביתו, ומן הצורך להרחיב את ביתו ולהוסיף עוד חדר, בכדי שיהיה לו מקום נוסף להשכיב את ילדיו, ותמיד נמצא איזה אדם שמתנגד להרחבה. למה? מה אכפת לו? הלא הוא נמצא במערב, והשני נמצא בצפון או במזרח, ואינו רואה אותו כלל, ואין לו שום סיבה להתנגד, אבל בכל זה הוא אינו מסכים, ומה איכפת לו אם יהיה לשכן שלו עוד ארבע אמות להשכיב את הילדים?"…
"אני לא יודע מדוע, הרי כולם יהודים טובים, ולכן צריך בזה חיזוק מאד, ושמעתי מדיין באחד מבתי הדין שרוב המקרים של אנשים שמגיעים לדין תורה בעניינים אלו התובע אינו צודק, ורק שהחל מריבה ביניהם ובסופו של דבר מגיעים לדין תורה, למה הוא באמת מתנגד? ולמה אינו יכול לתת את הטובה הזו?".
סיים רבינו זיע"א את דבריו ואמר שהיסוד צריך להיות לראות שיהיה לשני רק טוב ובזכות זה כל אחד יזכה שלא יאונה לו כל רע.
בשבת שובה היה מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל נושא דרשה בהיכל בית המדרש הגדול של שכונת מטרסדורף, והשתתפו בה מסלתה ושמנה של תושבי השכונה החשובים, גדולי ישראל, ראשי ישיבות ויושבי על מדין לצד בעלי בתים ואנשי מעשה. הוא היה מעורר על ביטול תורה – על כך "הרעיש" בכל ימות השנה, אך לצד זה היה מרבה גם לתבוע על ענייני בין אדם לחברו.
רבי חיים פנחס עורר להיות רחמן וסלחן עם השכנים, ולמרות, שכמובן, צריך לנהוג על פי שו"ע ואסור לזוז מדבריו ואפילו כמלא נימא – אך לצד זה יש להזהר לא לעמוד על קוצו של יו"ד, ולדעת ללכת "לפני משורת הדין".
הגרח"פ סיפר שבאים אליו לדין תורה, לפעמים, ותובעים על דברים קטנוניים: למשל, שלא ירחיבו דירות, מסיבות רחוקות שזה מעט מחשיך, אך כשמביטים רואים שלא מיניה ולא מקצתיה… וכדו'
"מדוע אין לב לבעלי משפחות גדולות שזה עבורם צורך חיוני?", שאל בכאב. בסיום דבריו היה מבקש סליחה מכל התושבים, אולי לא התייחס יפה מספיק. הוא ביקש זאת בכנות ושברון לב כזה, שעשה רושם עצום על כולם.
תשאלו דיין העוסק ב'חושן משפט'
רשות הדיבור לדברי הגאון רבי צבי שפיץ שליט"א בהקדמת ספרו הנודע "מנחת צבי", העוסק בהלכות ודיני שכנים: "עקב המציאות הקיימת בארץ ישראל שרוב התושבים בה גרים בבתים משותפים. נמצא שבכל קניית דירה, נעשה הקונה בעל כורחו שותף עם עוד אנשים ברכוש המשותף הנמכר כחלק בלתי נפרד ממכירת הדירה. שותפות זו יוצרת בעיות רבות, והטעם לכך הוא, שבכל שותפות עם אנשים נוספים, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות, וכל אחד חושב ומבין אחרת מהשותף השני, ובפרט שברוב המקרים ישנה נגיעה הבאה מחמת הממון, המשפיעה על שיקול דעתו של כל אחד, או שפועלים לפי הוראות אנשים המושפעים מחוקי המקרקעין של הערכאות, שנעשה על פי סברות ההבל שבדו מספר אנשים בניגוד לדיני תורתנו הקדושה, ומחמת זה מתרבים המחלוקות וההקפדות בין השכנים, למרות שאף אחד לא מעוניין חלילה בכך".
"והאמת היא שאם היו שואלים בכל בעיה שהתעוררה מורה הוראה הבקי בדיני חושן משפט, השלום והאחווה היו מנת חלקם של כל השכנים. אולם מאחר והרבה אנשים משוכנעים בצדקתם ומורים לעצמם היתר, לפיכך כאשר הם כבר מגיעים לבית הדין, לחלק ניכר מהם ישנה בר טינה בלב (לפחות…) על השותף האחר, וכן הרבה פעמים מגיעים לאחר שכבר נעשו דברים האסורים לעשותם על פי דיני תורתנו הקדושה".
ואם ויכוחים וחילוקי דעות בין שכנים הם ענין מצוי, הרי שבעת הרחבת ושיפוץ דירה, הוויכוחים מתרבים. בדרך כלל, כולם צודקים, פחות או יותר. גם מרחיבי הדירה וגם השכנים. אך אם נקודת הפתיחה המחשבתית שלנו היא להבין, באמת ובתמים, את טענות הצד-שכנגד, ושהוא יהודי בדיוק כמותך, הרי שמטבע הדברים יוכלו הצדדים להגיע יחד לעמק השווה, עם כמה שפחות אי נעימות.
בנייה כוללת הרבה לכלוך, רעש והסתובבות של אנשים, חלקם יהודים וחלקם ישמעאלים, הלוך וחזור. פסולת בנייה, קרשים, טינופת, מנופים ורעש. מכשיר הקונגו הולם בחוזקה, כתופי מלחמה רועמים, וגורם לכולנו סבל רב. לעיתים ישנם נזקים, גדולים או קטנים, לבנין ולדירות וחצרות השכנים. בבנייה על הגג נדרש לפרק את דודי החשמל ואת המערכת הסולארית של דודי השמש ולשכנים ישנו מיד נזק ישיר או עקיף. אין ספק שמדובר בכאב ראש גדול לכל דיירי הבניין וגם לדיירי הבניינים הסמוכים. זאת ועוד, שהשכנים סובלים בחודש ניסן מבנייתו של ראובן, בחודש תשרי מבנייתו של השכן שמעון וכעבור חצי שנה, מהרחבת דירתו של לוי. כך שהסיוט מתמשך ומתמשך, בכל פעם מכיוון אחר.
מנגד, כשמשפחה החליטה להרחיב את דירתה, להוסיף חדר או יחידה, לבנות על הגג או להוסיף מרפסת, היא חשבה על כך במלוא כובד הראש, אירגנה ממון רב, לפעמים לקחה משכנתא גדולה ומאיימת ו… החלה לשקוע בכאב ראש מתמשך ובלתי פוסק. חז"ל קבעו ש"שכל העוסק בבנין מתמסכן" (יבמות סג, א), וכל אלו שבונים ומרחיבים יאששו משפט זה מנסיונם האישי. להוציא אישור מהעירייה שקול כמעט להוצאת מים מן הסלע. בנקים, שמאים, פקידים, כספים על גבי כספים, טירטורים, התרוצצויות, פגישות עם קבלנים ומריבות עם פועלים, לכלוך אין סופי בתוך הבית, חוסר פרטיות משווע, שינויים בתוכניות, אי עמידה בלוח-זמנים, רעש ולחצים. ועם כל עגמת הנפש האדירה הזאת, חייבים לדאוג שהשכנים לא ינזקו ולא יופרעו. אך דא עקא שהכל תלוי בכל כך הרבה גורמים ואנשים אחרים. לא תמיד בעל הדירה אשם בכל תלאות השכנים. לעיתים הקבלן או עובדיו עסוקים בסדר עבודה ותכנון שונה, ולפעמים לא ניתן תמיד לרצות את כולם, בכל עת ושעה.
דרושה סבלנות ואורך רוח, אך דרושה גם מודעות גדולה לכך שהשכנים הנחמדים שלך, הם אלו שיגורו לידך גם בשנים הבאות, ועלינו לדאוג שהם לא יופרעו ולא ינזקו. וכן, גם עליהם מוטל לסייע, לפרגן, לחייך ולנסות להתחשב ככל האפשר. כי בדרך כלל לא מתכוונים סתם כך להרע להם. ו"אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו". לא כדאי לשום שכן להתחלף בטרדות וכאבי הראש של הדיירים שבונים ומרחיבים….
מספר הרב פנחס זרביב שליט"א: המעשה דלהלן אירע עם יהודי שהתגורר ברחוב קהילות יעקב בבני ברק בדירת שלושה וחצי חדרים. היה לו צפוף והוא רצה להוציא מרפסת כדי שיהיה לילדים להיכן לצאת לשחק. הוא הלך להחתים את כל השכנים על הסכמתם, כולם חתמו חוץ מאחד שאמר שהוא מסכים, אבל לא צריך חתימה היות ו'הפה שלו כמו ברזל'… כמה שניסו לשכנע אותו לחתום כמו כולם הוא שב ואמר: "הפה שלי כמו ברזל, לא צריך חתימה"…
משראה היהודי שכולם מסכימים ורק אחד מסרב לחתום בכתב, אבל גם הוא מסכים, הלך וקנה ברזלים בחמשת אלפים ש"ח כדי שאחר כך יביא קבלן שיתקין לו מזה מרפסת. אולם רק הגיעו הברזלים, והונחו בחצר הבנין – והשכן ההוא שפיו כמו ברזל הזמין פקח של עירייה והתלונן שיש כאן דייר שמתכוון לבנות וביקש שיעצרו את הבניה מבעוד מועד…
אותו יהודי פנה אליו ושאל: למה אתה מזמין פקח, הרי אתה בעצמך הרשית לי? (ובנוסף, הוא עצמו הרחיב ובנה מרפסת בלי אישור ובלי כלום, ואפילו לא נטל רשות מהשכנים). אם לא היית מרשה, לא היית קונה ברזלים. גרמת לי נזק של 5,000 ש"ח. השכן טען שהבניה תחסום לו את האוויר, והוא חולה ריאות (עכשיו נזכר…). אבל היהודי תמה עליו: למה את כל זה לא אמרת עד עכשיו? לא הייתי מזמין ברזלים ולא הייתי מפסיד 5000 ₪?
בסופו של דבר היהודי החליט שהוא מתגבר, אך היות ובלי מרפסת קשה להם לגור שם הם יעברו דירה, ומוויתור לא מפסידים… הוא הלך וקנה דירה במקום אחר. המחיר היה אז לפי דולרים לפני שהתהפך המחיר מדולרים לשקלים. הדירה עלתה מיליון מאה ש"ח. דירת גג, שתי קומות, חמישה חדרים ועוד חצר גדולה בגג. הוא עדיין לא מכר את הדירה הישנה, היה קשה למכור אותה כי לא היה לה טאבו. בינתיים הוא חיזק את עצמו שמוויתור לא מפסידים והוא רק ירוויח מזה.
אבל בינתיים העסק הסתבך עם המס רכישה, שהרי החוק ידוע שמי שבבעלותו שתי דירות צריך לשלם מס רכישה אלא אם כן הוא מוכר דירה אחת תוך שנה. והיהודי לא הצליח למכור את הדירה הישנה בגלל שלא היה לה טאבו, ונאלץ לשלם 40 אלף שקלים מס רכישה. ועדיין חיזק את עצמו שמוויתור לא מפסידים למרות שנראה שהוא הפסיד. כך היה לא יום ולא יומיים, אלא במשך תקופה ארוכה הוא מחזק את עצמו.
באותו זמן החליטו להפוך את מחירי הדירות מדולרים לשקלים, ואז עלו מחירי הדירות ב-15% (וכפי שהתפרסם בעיתונות הסברו של יו"ר לשכת השמאים למה שקרה אז – בעלי הדירות ניצלו את המעבר ממחירון דולרי לשקלי ועיגלו את המחיר כלפי מעלה ב-10%-15% וכו' ואין כאן המקום להביא את כל ההסבר במלואו). יצא שאותו יהודי הרוויח כ-600 אלף שקלים, שהרי הוא קנה דירה לפי דולרים, ומיד אחר כך השוק התחלף, ובפועל הוא שילם בשקלים. את דירתו הישנה הוא הצליח לבסוף למכור ליהודי זקן שלא הפריע לו שאין לדירה טאבו, והוא כמובן שילם לפי המחירון החדש של השקלים.
ובזה לא הסתים הסיפור. היות ונשאר לאותו יהודי הרבה כסף, הוא הלך וקנה דירה במקום אחר על הנייר, ולאחר תקופה עבר לבניין חדש ואת הדירה הישנה פיצל לשלוש יחידות דיור, אותן הוא משכיר אותם בכ-15,000 שקלים! כל זה בזכות הוויתור.
סיפר הגאון רבי יהודה אריה הלוי דינר שליט"א: היתה כאן בבני ברק חנות שמכרו בה רהיטים, ובעלת החנות, שהיתה אלמנה, היתה משאירה חלק מהרהיטים בחצר. כל השכנים טענו שזה מפריע להם, ותבעו אותה בדין תורה אצל רבינו הגדול מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שתכניס הכל לתוך החנות. בדין התורה נפסק שעל פי דין יש לשכנים זכות לבקש ממנה להכניס את הכל לתוך החנות, אבל רבינו פנה לשכנים ואמר: "תנו לה בבקשה להשאיר את הרהיטים שלה בחוץ".
כל השכנים הסכימו לנהוג לפנים משורת הדין כבקשתו של רבינו, חוץ משכן אחד, שטען שאם בית-דין רוצה לעשות חסד, שזה לא יהיה על חשבונו… אך לבסוף גם הוא הסכים, וכך נשארו הרהיטים בחצר.
והנה כעבור שנתיים, הבן של אותו שכן נפל מהחלון, והודות לכך שהרהיטים היו מונחים בחצר הוא ניצל. אנשי ההצלה אמרו שלולי הרהיטים הילד לא היה נשאר בחיים, ר"ל. אז ראו והבינו שכדאי היה לשמוע בקול רבינו הגדול שביקש לאפשר לאלמנה להשאיר את הרהיטים שלה בחוץ
(מתוך דברי הספד על מרן זצ"ל שנאמרו בביהכ"נ 'דברי שיר' בבני ברק, והובאו בגיליון 'דברי השירה').