י. פריינד
את "הדבר המתוק הזה" למד מרן ראש הישיבה רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל תשעים וחמש שנה כבן המתרפק על אביו בכל יום כחדשים. כמה עובדות על חייו שהשבוע חל יום השנה שלו
מרן ראש הישיבה רבי מיכל יהודה זצוק"ל לא החל את דרכו סמוך למסע ההלוויה האדיר שלו, כשכמאה אלף (!) אברכים ותלמידים בני תורה ששתו מבארו ונטלו ממנו עצה, מלווים את מיטתו.
הוא נולד בוולוז'ין לאביו שהיה בן שישים, כאשר נישא בזיווג שני לאמו. בן שתים עשרה היה כשיצא לישיבה, ואת שמחת בר המצווה שלו חגג רחוק מהבית, עם חברי הישיבה. כמעט ארבע שנים לא ראה את הוריו, וכשחזר הביתה, לוולוז'ין, לא חיכו לו ימים קלים לשבת בהם בשלווה. המצב כבר היה מתוח, המשפחה, שאחד מבניה כבר עלה לחברון עיר האבות, הצליחה לעזוב את ליטא ולהצטרף אל האח בארץ ישראל וכך להינצל.
כל ימיו היו מסכת של עליה מתמדת, עקביות, דרישה עצמית גבוהה ויראת שמים טהורה. המושגים של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ בעבודת העלייה היו גבוהים, וגם בצעירותו הוא היה המופלג שבין בני החבורה כשתשוקה עזה מלבה את אש הקדש ואש האמת שבערה בו.
כשהוא צעיר לימים, עבר רבי מיכל יהודה להתגורר בבני ברק והתקרב מאוד אל מרן החזון איש זצוק"ל, שנהנה משיעוריו ושיבח אותו דרך קבע. הצעירים של אז – וצעירים היו תמיד – התווכחו ביניהם האם אפשר להמשיך ולהתעלות בתורה גם אחרי הנישואים כמו בתקופת הבחרות… בחורים, כך ניסו לטעון חבריו הצעירים של האברך המופלג, יכולים להתעלות יותר בלימוד. הם משוחררים מדאגות ואין עליהם עול פרנסה, אשה וילדים. כדאי אולי להאריך את ימי הבחרות ?!
היה זה ויכוח עמוק בעניינים העומדים ברומו של עולם, ומרן החזון איש, ששמע את הצעירים מתווכחים בלהט אש קודש, אמר האברך מיכל יהודה יוכיח לכולם, שגם אחרי הנישואין אפשר להתעלות בתורה" – –
הכסא הקבוע שלו, עליו ישב רבי מיכל יהודה בישיבה, בעודו שקוע על התורה ועל העבודה, עדיין עומד בבית אחד מבניו. שבעים שנה ישב עליו רבי מיכל יהודה, אולם הכסא נראה משומש רק בחציו. החצי השני, העמוק יותר, של הכסא, נראה במצב טוב הרבה יותר, הריפוד אינו שחוק ונראה כי לא ישבו עליו לאורך כל השנים הארוכות האלה.
ואכן ראש הישיבה השתמש רק בחצי כסא, וכל ימיו הקפיד שלא להישען ולא להתרווח. רבי מיכל יהודה בז לעולם הזה על הנאותיו פיתויו הדלים, ואפילו להישען כדבעי על כסא ישן. הוא לא היה מוכן, לא בצעירותו ולא בזקנותו.
רבי מיכל יהודה לא נשען על הכסא, אבל אלפים נשענו עליו. המונים שיחרר לפתחו ליטול ממנו עצה, אם בענייני חינוך, ואם בענייני השקפה טהורה בעולם מרובה פיתויים. חצי הכסא שלו היה ריק, אבל את ליבו מילא באהבת ישראל אמיתית.
באחת השנים, בסיומו של אירוע מרכזי בירושלים, נכנס רבי מיכל יהודה למכוניתו. על חלון הרכב שהיה פתוח צבאו המונים שביקשו להתברך מפיו ורבי מיכל יהודה בירך ובידך ובירך.
השעה התאחרה והנהג ביקש לסגור את החלון ולנסוע, אולם רבי מיכל יהודה סירב. "לאנשים יש הרבה צרות, איך אפשר להתעלם?!", אמר מנהמת ליבו ועוד שעה ארוכה הוסיף להקשיב.
אחד מבניו העיד על זיכרון ילדות חד: יהודי התדפק על דלת ביתם, והילד ניגש לפתח את הדלת. פתחתי את הדלת כמו שילדים פותחים דלת לפעמים, רק כדי סדק צר", סיפר לימים בנו רבי אברהם יצחק שליט"א, ואבא קרא לי ולימד אותי איך פותחים את הדלת ליהודי… ממידת הארת פנים, כך אמר רבי מיכל יהודה לבנו, היא לפתוח את הדלת לרווחה.
הוא עצמו קיבל את הזולת בשמחה. זו כי היה נוכח בקבלת הפנים של רבי מיכל יהודה לנכנס לחדרו היה סבור כי אין לו בעולמו באותו רגע אלא אותו יהודי העומד בפתח למקש את עצתו…
ערב שבת מברכין חודש תמוז, כשזמני תשובה ממשמשים ובאים וימי הצער האבל על חורבן בית מקדשנו עומדים אחר כתלינו, תהיה עדותו של אחד מתלמידיו, כלפיד של אש ועמוד ענן להנחותינו בדרך בה מבקשים לצעוד הורים ומחנכים בכל הזמנים.
התלמיד, שיצא מכותלי בית המדרש ויצא לעסקים חובקי עולם, זכה להעמיד משפחה לתפארת, אוהבי תודה ומהם תלמידי חכמים. לא פעם נשאל איך הצליח לשלב בין העולמות ולחנך את בניו שגדלו באטמוספירה אחרת להיות בני תורה ואוהבי תורה, שנפשם חשקה בתורה.
האיש השיב כי בצעירותו למד אצל רבי מיכל יהודה לפקוביץ. ושיעור אחד חקוק בעצמותיו אותו לא ישכח. היה זה שיעור הלכה שמסר אחר תפילת שחרית, בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. הוא לימד את ההלכה שבראש שולחן ערוך אורח חיים 'ראוי' לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, ולפתע, ללא שום הכנה או סימן מקדים, פרץ בבכי גדול.
הבכי הזה, כך סיפר האיש בהתרגשות, עדיין מהדהד באזניי ולא מרפה, ומכח ההשפעה הזו החזקתי כל השנים את עצמי ואת ילדיי להיות קשורים לתורה…