מו"ח שליט"א סיפר, שהלך לבקר יהודי זקן בבארא פארק, ושמו ר' יחיאל ניסלבוים הי"ו (ז"ל – שנפטר ב' ויצא, ד' כסלו תשע"ו). יהודי זה הינו מתלמידיו של ה"חפץ חיים" זי"ע בראדין, וכך סיפר לו ר' יחיאל: כשלמדתי בישיבתו של מרן בעל ה"חפץ חיים" זי"ע בראדין, אירע פעם אחת שה"חפץ חיים" נחלש מאוד, ולא היה בכוחו ללכת לבית הכנסת להתפלל, לכן ביקש שיעשו מנין בביתו כדי שיוכל להתפלל במנין, ואני הייתי אחד מן הבחורים שהשלימו את המנין בביתו.
ממשיך ר' יחיאל ומספר: בבית ה"חפץ חיים" היה ארון גבוה, שעל אחד ממדפיו היה מניח את נרתיק הטלית ותפילין שלו, אך באותו יום מחמת חולשתו, לא היה בכוחו להורידם מאותו מדף, ועל כן קרא ה"חפץ חיים" לבתו שתבא לעזרתו ותוריד את נרתיק הטלית והתפילין, אלא שמשום מה היא לא באה מיד כשקרא לה, על כן נזדרזתי מיד והורדתי את הטלית ותפילין, ומסרתי אותם לה"חפץ חיים". ה"חפץ חיים" לקחם ממני ואמר לי "א יישר כח, דו זאלסט לאנג לעבן".
אותו ר' יחיאל הוא כהיום בליעה"ר בן מאה ואחד שנים, והוא רואה בשתי עיניו בלי בתי עיניים – הולך ברגליו בלי להיעזר במקל – והוא חי ובריא, עם ראש צלול!…
ממשיך ר' יחיאל ומספר: אחרי שמסרתי לה"חפץ חיים" את הטלית ותפילין, עזרתי לו להוציא את הטלית מהנרתיק, והבחנתי שהיה שם גם גארט"ל [אבנט] ארוכה. ה"חפץ חיים" לבש את הגארט"ל, וסבב עצמו בו כמה פעמים, כי היא היתה ארוכה מאוד. אחר כך שאלנו את ה"חפץ חיים" למה הוא לובש גארט"ל, וסיפר לנו ה"חפץ חיים", שלפני שנים – בעודו מסתובב על פני העיירות כדי למכור את ספריו, יצא שפעם אחת היה לו יארצייט, ואז נכנס במקרה לכפר חסידי, והתפלל שם לפני העמוד, והחסידים נתנו לו גארט"ל שילבשנו בעת התפילה, אמנם בהיות שאינו זוכר אם כשלבשו אמר "בלי נדר" או לא, לכן החמיר על עצמו, ומאז הוא לובש תדיר בעת תפילתו את הגארט"ל.
('נועם שיח', אב"ד סאנטוב, ויקהל תשפ"ד)