הרב יהושע לייבזון
ויאמר מואב אל זקני מדין כב ד'
'כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו 'מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו'. אמרו להם 'אין כוחו אלא בפיו'… (רש"י)
בפרשה זו של הקללות שנהפכו לברכות של בלעם הרשע, אין יותר מתאים להביא סיפורים ועובדות מדהימות על 'כוחו בפיו' של העם היהודי.
רבי ליפא זילברמן זצ"ל, מנהל תלמוד תורה "קמניץ" בירושלים, ביקש את עצתו של המשגיח בישיבת קמניץ, רבי משה אהרן שטרן זצ"ל כיצד להשריש בקרב התלמידים את ההכרה בחשיבות עניית "אמן" בכוונה. רבי משה אהרן סיפר לרבי ליפא משלים אחדים, אך רבי ליפא אמר: "סיפרתי משלים אלו לתלמידי, אך לא היה די בהם".
שקע רבי משה אהרן במחשבות. כעבור רגעים אחדים, אמר: "עלה בדעתי משל נפלא!
"לפני זמן מה השיא חברי הטוב את בנו. החתונה נערכה בארצות – הברית. שונות שמחות הנישואין בארצות – הברית מאלה שאנו עורכים כאן בארץ. כאן בארץ הקודש, כל אורח מגיע בשעה אחרת, ויש המגיעים לאחל 'מזל טוב' כאשר התזמורת כבר אורזת את כליה… לא אחת, מוזמנים אנשים לשלוש שמחות באותו ערב, והם משתדלים להגיע אל כל אחת מהן ולברך את בעלי השמחה.
"בארצות – הברית ובארצות אחרות, חתונה היא אירוע שכל רגע בו מתוכנן בדקדוק רב. לסעודת המצווה מוזמנים בדרך – כלל בני המשפחה וידידים קרובים בלבד. הם מקבלים בנוסף להזמנה הכללית הזמנה מיוחדת לסעודה. את ההזמנה יש לשלוח בחזרה, ולאשר את ההשתתפות בסעודה. יש מי שמגדילים לעשות, ומצרפים להזמנה גם כרטיס כניסה, אותו יש להציג בכניסה לאולם.
"מכיוון שיהודי מארץ ישראל הנני, לא הייתי בקי בכל אלה, והודעתי בעל פה לידידי כי אשמח להשתתף בשמחתו. למותר לציין, כי לא שלחתי את הכרטיס בחזרה, ואף לא שמרתי את כרטיס הכניסה.
"הגעתי ביום המיועד לאולם החתונה. את פני המוזמנים קידם שרטוט נאה של מקומות הישיבה באולם. עד מהרה איתרתי את שמי באחד השולחנות. עמדתי להיכנס כאשר לפתע הונחה יד כבדה על כתפי. 'אדוני, את הכרטיס בבקשה!'.
"סבתי לאחור בהפתעה.
"מצטער, אדוני. קיבלתי הוראה שלא לאפשר לאיש להיכנס בלא להציג כרטיס כניסה'.
"הצבעתי על שמי, שהופיע באותיות ברורות על שרטוט המקומות והסברתי לשומר שאני אורח מישראל וידיד קרוב של אבי החתן. הוא לא התרשם מהדברים. 'בלי כרטיס לא תוכל להיכנס', שב ואמר.
"דבר לא הועיל. סבתי לאחור באכזבה מרה, ושבתי לאכסניה בה שהייתי", סיים רבי משה אהרן את סיפורו.
***
לאחר מאה ועשרים, מגיע האדם לעולם הבא מלווה במצוות ובמעשים טובים. מה מאוד יחפוץ להגיע למקום המזומן לו בגן-עדן. אך בשער הכניסה ייעצר על ידי המלאך המופקד על השער, אשר ידרוש ממנו את כרטיס הכניסה.
אם במשך חייו הקפיד לענות "אמן", הריהו צפוי להתקבל בבית דין של מעלה בכבוד גדול, כדברי הזוהר (פרשת וילך): "כד יפוק בר נש מהאי עלמא דהוי שומר לאתבא אמן. נשמתיה סלקא ומכרזי קמיה פתחו שערים קמיה" – כאשר יוצא אדם מהעולם הזה, והוא היה מקפיד לענות "אמן", נשמתו עולה ומכריזים לפניה: פתחו שערים בפניה.
כך מפרשת הגמרא את הפסוק בישעיה (כו, ב):
"אמר ריש לקיש: כל האומר 'אמן' בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים'. אל תקרי 'שומר אמונים', אלא 'שאומרים אמן' (שבת קיט ע"ב).
מקשה המהרש"א: מדוע נאמר "שערים" בלשון רבים, ולא 'שער גן עדן'?
ומסביר: "ישנם בעומק גן עדן שערים לפנים משערים, וכל השערים הללו נפתחים לפניו". כלומר, העונה "אמן" בכל כוחו זוכה לא רק לפתיחת שער גן עדן, אלא גם לפתיחת שערים רבים נוספים, המצויים בגן עדן.
***
כרזות "אשר יצר"
כמעט בכל קהילת יהודים שומרי מצוות בעולם תמצא כרזות "אשר יצר", פרי מכחולו של ר' שמשון הלפרין. כרזות אלה נחלו הצלחה רבה, ותורגמו לעשר שפות.
לאדם ששאל את הסטייפלר, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, כיצד ללמד ילדים לברך בכוונה, השיב: "יש להפעיל את חוש הדמיון של הילדים. צריך להמחיש להם את המשמעות של הברכה, בדרך ששכלם הצעיר יוכל לתפוס…".
איוריו שובי הלב של ר' שמשון הלפרין, לצד תרגום מילות הברכה, מפיחים חיים במילים ובמשמעותן בעבור ילדים ומבוגרים כאחד.
אנשים רבים התעוררו בעקבות הכרזות והחלו להקפיד על אמירת הברכה בכוונה. סיפורים רבים על ישועות שראו בעקבות התעוררות זו, זורמים לביתו של ר' שמשון. המעשה הבא הוא אחד מהם.
***
יום אחד החלה רבקי, בת השנתיים, לסבול מעצירות חריפה. המצב הלך והחמיר, ורבקי חוותה סבל פיזי ונפשי רב.
ביקרנו אצל מומחים רבים ורכשנו תרופות למכביר, אך רבקי חדת – התפיסה סירבה ליטול אותן, גם כאשר הן הופיעו בדמות סוכריות וממתקים. בלית ברירה, נאלצנו לתת לה את התרופות בניגוד לרצונה, ובכך נגרם לה סבל נפשי נוסף. היא היתה זועקת ובוכה, ואני כרכתי את זרועותיי סביב גופה הקטן ובדמעות הייתי אומרת לה שוב ושוב כי אבא ואמא אוהבים אותה מאוד, ועושים זאת רק משום שאנו חפצים בטובתה.
ילדינו הגדולים היו שותפים להתמודדות, וביקשו לעזור. החלטנו, אפוא, להקפיד לברך "אשר יוצר" בכוונה וברגש. פעם אחת לחש לי בני בן השש: "אמא, אני מתפלל שרבקי תוכל ללכת לשירותים כמו כולם". "אמן!", אמרתי בכוונה גדולה.
בגיל שלוש החלה רבקי ללכת לגן. מהר מאוד התברר שבשל מצבה, תיאלץ להישאר בבית. כשמלאו לה ארבע שנים, עדיין סבלה. בשלב זה ביקרנו שלוש פעמים בשבוע במרפאות, בתי חולים, בקליניקות של מומחים ורפלקסולוגים, אך לא חל כל שינוי במצבה. להיפך – הוא הלך והחמיר.
בשלב זה, החל הייאוש לחלחל בלבנו. כמוצא אחרון, החלטנו לנסות ולהפיץ כרזות "אשר יצר". לשם כך, יצרנו קשר עם ר' שמשון הלפרין.
בינתיים, יעץ לנו הרופא המטפל על טיפול מסויים, הנעשה בהרדמה כללית. לאחר שהות טראומטית בבית החולים, שבנו הביתה עם רבקי, בלא שחל כל שיפור במצבה. מעיה מיאנו להיפתח. בעקבות זאת, אבחן הרופא נזק עצבי, מצב המצריך ניתוח מסובך ומסוכן יותר.
באותה תקופה, הגיעו הכרזות והחלנו בהפצתן. נאלצנו לצאת לחו"ל לתקופה קצרה, ונטלנו את הכרזות עמנו במטרה להפיצן גם שם. כששבנו הביתה, קרה הבלתי ייאמן: רבקי ביקשה ללכת לשירותים! בפעם הראשונה מזה שנתיים ומחצה, הלכה בתנו לשירותים מרצונה!
מאז, הלך מצבה והשתפר. רבקי החלימה לחלוטין, וכולנו מאושרים עד בלי די עם הילדה החדשה שקיבלנו במתנה.
ערכנו סעודת הודיה מרגשת ועד היום, בכל רגע – ובייחוד בעת אמירת ברכת "אשר יצר" – אנו מודים לקדוש–ברוך-הוא על חסדו הגדול שהפליא לעשות עמנו.
(מתוך הספר 'מילה אחת' – אמן -א. שטרן)
(לתגובות: [email protected])