בימים אלו של ערב חג הפסח, מזדמנת לידנו מצוה שיש בה חסרון כיס – מצוות צדקה של 'קמחא דפסחא', אולם חשוב ביותר לזרז עליה ולהזדרז בה. הלא יודעים אנו כי פסח הוא מעין "כליל לה'" – מה שיש לאדם הוא לוקח, ואינו מותיר מאומה… זכות עצומה היא, אם כן, לתרום לשמחת החג של משפחות נצרכות בכלל, ומשפחות בני תורה בפרט, ולסייע לכל יהודי לחוש בליל הסדר כבן מלכים.
לא רק בערב פסח משתדלים אנו לסייע לכל נצרך, אלא אף עם התקדש החג, בתחילת ליל הסדר, כאשר כל משפחה יושבת סביב השולחן הערוך, ומצפה להתחיל באמירת ההגדה, מקדימים ומכריזים: "כל דכפין ייתי ויכול".
לכאורה קשה, הלא הכנו את הסעודה ושאר צרכי הסדר, לפי מספר נפשות הבית והאורחים המוזמנים. האם באמת רוצים ויכולים אנו לארח כל רעב ונצרך, ללא הגבלה?
אכן, אדם שקודם החג נתן "קמחא דפסחא" ביד רחבה, וסייע למשפחות אחרות להגיע לשולחן הסדר בנחת וברווחה, הרי שעזר לכל דכפין שייתי וייכול בביתו שלו – בשמחה ובכבוד.
מספרים על ה'בית הלוי', רבי יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל, אבי שושלת בריסק, שבערב פסח הגיע אליו יהודי אחד ושאלה בפיו: אין לו יין לארבע כוסות. האם יכול הוא לצאת ידי חובה בחלב?
מיד קרא הרב לרבנית, ביקש ממנה שתביא את דינר הזהב שהיה מוטמן בחדר הסמוך, והעניק אותו ליהודי שלפניו, שיוכל לקנות בשר, מצות ושאר צרכי החג.
לאחר שיצא היהודי מן הבית, שאלה הרבנית: "הרי האיש לא אמר אלא שאין לו יין. מי אמר שגם בשר אין לו?".
ענה לה הרב: "הלא שתיים מתוך ארבע הכוסות שותים לאחר 'שולחן עורך'. אם היה מתכוון לאכול בשר בסעודה, לא היה מעלה בדעתו לשתות שתי כוסות חלב לאחריה… על כורחך שגם בשר לסעודת יום טוב אין בביתו"… (ראה חזון עובדיה – הגדה של פסח עמוד ט).
הא לחמא עניא – עבדים היינו
אנו אומרים: "הא לחמא עניא", ממשיכים ב"מה נשתנה", ומיד לאחר מכן אומרים: "עבדים היינו". מהו המהלך המחבר בין שלושת החלקים?
מפרשים במליצה (חזון עובדיה שם עמוד יב): הבן רואה את אביו, שבימים כתיקונם אינו שש להושיב אורחים על שולחנו, וכאשר מתדפק עני על דלת הבית, הוא שולח אותו לבית תמחוי – יושב כעת בראש השולחן המפואר ומכריז בקול גדול: "הא לחמא עניא… כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח".
תמה הבן: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?".
ואביו עונה לו: "'עבדים היינו לפרעה במצרים'. אני למדתי מפרעה, מה הוא אומר ואינו עושה, גוזר ואינו מקים, אף אני – מכריז כל דכפין ייתי וייכול, אך איני מתכוון באמת לארח רעבים על שולחני"…
גם כאן, על דרך הבדיחותא, יש מבארים שהמטרה בכך שהדברים נאמרים בשפה הארמית היא, כדי שאנשים לא יבינו את ההזמנה, וממילא לא ייענו לה…
למעשה, יש מפרשים ש"הא לחמא עניא" נכתב בארמית, משום שזו היתה הלשון המדוברת בזמנם. יש אומרים שהטעם הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש, שבליל הסדר הקב"ה יורד עם כל הפמליה שלו, ומגיע לכל בית יהודי, כדי לראות כיצד הם עורכים את הסדר. לפי זה "הא לחמא עניא" – "הא" כנגד השכינה הקדושה, וכדי שהמלאכים לא יתקנאו בנו בזכות העצומה הזו, פותחים את ההגדה בלשון ארמית, שהמלאכים אינם מבינים אותה.
ולא יכלו להתמהמה
נושא הזריזות שהזכרנו בראשית הדברים, הוא נקודה מהותית בענייני הפסח, אשר נקרא "חג המצות", על שם המצות שלקחו איתם ישראל בצאתם ממצרים: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב, לט).
ההבדל בין חמץ למצה הוא דק ומזערי. על מנת שלא לחצות את הגבול ביניהם, נדרשות שימת לב מרוכזת וזריזות גדולה. ניתן ללמוד מכאן על ההבדל בין טוב לרע, שהוא לעיתים כמעט בלתי מורגש. רק הזהיר והזריז במצוות יזכה לבחור בטוב, ולהינצל מעבירה.
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, קיימו את מצוות ה' לצאת במהירות ובחיפזון, ולא המתינו אפילו מעט, כדי שהבצק יחמיץ, ויוכלו לקחת עימם לחמים של ממש.
נקודה זו מוזכרת בתשובה נפלאה לקושיה – מדוע התורה משתמשת בשם "חג המצות", ואילו אנו רגילים לקרוא לחג 'חג הפסח'?
אלא, שהשם "חג המצות" יש בו שבח לישראל, שהזדרזו כמצוות ה', ואלו "חג הפסח" מזכיר את הנס הגדול שעשה הקב"ה לישראל, כאשר פסח על בתי בני ישראל במכת בכורות, והצילם ממוות.
נמצא שהקב"ה בתורתו משבח את ישראל, וישראל – משבחים את הקב"ה (עי' תוספות חדשים במשניות בתחילת מסכת פסחים בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל).
****
דרשו רבותינו (יומא לט ע"א): "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם".
אדם, שחס ושלום, אוכל מאכלות אסורים – לבו נאטם ומטמטם. אין הכוונה שהוא הופך להיות משוגע, אלא שדברים רוחניים אינם מתקבלים ונכנסים ללבו, וזאת מפני שדברי קדושה לא יכולים לשכון במקום של טומאה, בבחינת "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה ע"א).
ה"חפץ חיים" זצ"ל (על התורה) המשיל זאת במשל נפלא:
אדם פתח חנות בשמים, והריחות הנפלאים היו נודפים למרחוק, ומושכים קונים רבים. יום אחד נפתחה מול חנותו חנות בורסקי לעיבוד עורות, ונדף ממנה ריח נורא ואיום למרחקים גדולים. מני אז הפסיקו אנשים לעבור שם, והלכו בדרך אחרת, כדי לא להריח את הריח הנורא של העורות.
בעל חנות הבשמים לא ידע את נפשו. הוא חיפש פתרון כיצד להשיב את פרנסתו. לפתע ניגש אליו בעל חנות הבורסקי, והציע לו חצי מהרווחים, בתמורה לכך שיהפוך גם את חנותו לחנות בורסקי. בתחילה הוא לא הסכים, שהרי "אשרי מי שאומנתו בוסם ואוי לו למי שאומנותו בורסקי" (קדושין פב ע"ב), אך בלית בררה, כשראה שאין לו להביא טרף לביתו, הסכים להפוך את חנותו לחנות לעיבוד עורות.
בימים הראשונים הוא לא היה מסוגל להסתגל לריח הנורא של העורות, והיה חוזר לביתו אבל וחפוי ראש, אך במשך הימים התרגל לריח, ושוב לא היה מסוגל לעזב עבודה זו, שהרווחים הכספיים בה גבוהים הרבה יותר ממה שניתן להרוויח ממכירת הבשמים.
זהו המשל, והנמשל מובן: התורה מזהירה אותנו שלא נכניס עצמנו לטומאה, כיון שאם, חלילה, נכנסים, קשה מאד לצאת מהטומאה, מחמת ההרגל, ה' יצילנו!
מותר האדם מן הבהמה
מלבד היותה מצוה חשובה ויסודית בפני עצמה, לשמירת הכשרות ישנו ערך מוסף בולט מאד: החינוך לאיפוק, לדחיית סיפוקים, ולהתמודדות עם פיתויים.
נקודה זו ניכרת גם אצל מבוגרים, אך מרגש במיוחד להבחין בה אצל ילדים, אשר כבר מגיל צעיר יודעים, כי לפני כל טעימה מדבר מאכל שאינו מוכר להם, עליהם לבדוק את כשרותו.
בעולם מתירני ומפוקר כמו זה שאנו חיים בו היום, עולם המושתת על "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיה כב, יג) – ויתור של ילד צעיר על ממתק מפתה, אשר הסיבה היחידה לו היא: "אנחנו לא אוכלים את ההכשר הזה", הוא תופעה לחלוטין לא מובנת מאליה, המוכיחה באופן חד משמעי את תפקידם של הגבולות והסייגים בעיצוב האישיות, ובניית החוסן הנפשי של האדם.
לפני עשרות שנים אירע לי מקרה, אשר המחיש לי עד כמה נדירה היא יכולת האיפוק שבה זוכים ילדינו, המתחנכים לשמירה על כשרות המאכלים:
היה זה בסמינר של 'ערכים', שנמשך כמעט שבוע שלם. במהלך הסמינר הוזמנו המשתתפים להרצאות רבות בתחומי דעת מגוונים כמו: יהדות, מדע והיסטוריה, ורוב רובם התעניינו לפחות בחלק מן התכנים.
אצל אחד הזוגות שהשתתפו בסמינר, קל היה להבחין בפער גדול בין הבעל לאשה. האשה היתה חדורת התלהבות, וישבה בכל ההרצאות בקשב מלא, ואלו בעלה, שהיה יבואן גדול של ממתקים וסיגריות, הסתובב בשטח בניכור ובאדישות מוחלטים. הוא לא נכנס לשום הרצאה, לא ניגש לאף אחד מן המרצים, ולמי שניסה לעניין אותו בנעשה, הודיע נחרצות כי הגיע לנפוש ותו לא.
בשבת בבוקר, לאחר הסעודה, הגיע תורה של הדרשה שלי. כשהתחלתי אותה, היהודי ההוא לא ישב באולם, אך לפתע, בעודי מדבר, אני רואה אותו מזווית עיני נכנס ומתיישב לו בקרן זווית.
הופתעתי מאד, ובסיום הדרשה נגשתי אליו ושאלתי בעדינות, לכבוד מה החליט לחרוג ממסגרת הנופש שקבע לעצמו?…
"שיהיה ברור, הרב", הוא ענה לי, "לא הרבנים הם אלו שיחזירו אותי בתשובה! הבן של הרב – הוא זה שעוד יחזירני בתשובה!"…
בהתחשב בעובדה שבני היה אז כבן ארבע שנים, היתה זו תשובה מדהימה. היהודי לא השאיר אותי סקרן, והסביר לי מיד כיצד הצליח הזאטוט לגרום לו להיכנס להרצאה:
בזמן שאני התחלתי לדבר, הוא הסתובב בחוץ. "היתה איתי חבילת סוכריות טעימות מאחד הסוגים שהחברה שבבעלותי מייבאת", הוא הסביר לי, "והצעתי לילדים ששיחקו על יד חדר האוכל להתכבד מהן. הילדים, בני המשפחות המתארחות בסמינר, קבלו את ההצעה הנדיבה בשמחה. קבלו סכריה, קלפו את העטיפה, והופ – ישר לפה. גם הבן שלך, הרב, ניגש לקבל סוכריה, אך כשקיבל אותה, במקום להסיר את העטיפה, עיין בה היטב.
"'מה אתה מסתכל?', קראתי לעברו. 'פשוט תאכל! זאת הסוכריה הכי טעימה בעולם!'.
"אך הוא, כאילו כלל לא שמע אותי, בחן שוב את הסוכריה מכל צדדיה, ואז פנה לכוון חדר האוכל. סקרן ותוהה, צעדתי בעקבותיו, וראיתי כיצד הוא ניגש לאמו, שישבה שם עם נשים נוספות, ושואל אותה: 'אמא, איש אחד נתן לי את הסוכריה הזאת. יש לה הכשר שאנחנו אוכלים?'.
"אשתך, כבוד הרב, עשתה בדיוק מה שעשה הבן רגע קודם; נטלה את הסוכריה, עיינה היטב בעטיפה, ואז אמרה לו: 'אני לא מוצאת כאן חותמת של כשרות מוכרת. אי אפשר לאכול את הסוכריה, צדיק שלי. לך תזרוק אותה לפח!'.
"והילד, הרב, הלך וזרק את הסוכריה!
"כמעט התעלפתי כשראיתי זאת. ליתר בטחון, כדי להיות בטוח שהבנתי נכון, ניגשתי לילד בצד, ושאלתי אותו: 'למה זרקת את הסוכריה?' והוא ענה: 'כי אנחנו לא אוכלים את ההכשר הזה'.
"ככה, חד וחלק! בשיא הפשטות!
"לא יכולתי להירגע. ילד בן ארבע זורק סוכריה, כשכל הילדים מסביב מלקקים בהנאה, רק משום שבביתו לא אוכלים את ההכשר?! ילד בן ארבע עם כזו שליטה עצמית ויכולת מפותחת של דחיית סיפוקים?!
"אם זה מה שהתורה עושה לבני אדם, אני מוכרח לשמוע מה שיש לכם לומר!"…
את שארית הסמינר חווה אותו יהודי באופן אחר לגמרי, מתוך הערכה כנה והתעניינות הולכת וגוברת, והכל "בזכות הבן הקטן…", וליתר דיוק – בזכות התורה הבונה את קומת האדם!
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני אחריך' ויקרא)