"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן… אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (לח כא)
איתא במדרש תנחומא (ז, וכעין זה איתא בשינוי קצת במדרש רבה נ"א ו): אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם, הרי אני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות עמהם חשבון על כל דבר ודבר – על הזהב, הכסף והנחושת. עד שהוא יושב ומחשב, שכח 1775 שקל מה שעשה ווין לעמודים, והאיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויין ווין לעמודין.
וביאר רבי מנחם מנדל מקוצק: חלקי המשכן וכליו היו שונים במעלת קדושתם. לאחר שגמר משה את מלאכת המשכן, נתן דעתו על שורש הדבר למה זכו קצת אנשים שמנדבותיהם נעשו כלים, שקדושתם היא במדרגה גבוהה, בעוד שמנדבותיהם של אחרים נעשו דברים הפחותים במעלת הקדושה. והבין, שאין משוא פנים בדבר. אלא לפי טהרת המחשבה בעת הנתינה כן נתקבלו ונעשו הדברים. אז התבונן משה ועשה חשבון 'כך וכך יצא על המשכן' ושם אל לבו. שנותני 1775 שקל.
מחשבתם לא הייתה זכה ושלמה. עמד ותמה, איזה כלים אפשר לעשות מנדבותיהם של אלו. האיר הקב"ה עיניו: מהם נעשו ווים לעמודים. כלומר אף שמעצמם אין להם קדושה. חיברום לעמודי עולם, שע"י התחברותם לקדושה יהיו גם הם קודש.
(אהל תורה)