יום ראשון . אני מקבל שיחת טלפון. על הקו: הרה"ג ר' ישראל מרדכי הורוביץ, נכדו המסור של הרבי הישיש מקאליב וראש הכולל של החסידות ההרואית, המנצחת את הנאצים בכל יום מחדש. "הרבי רוצה לראותך", מספר לי הנכד, יד ימינו של האוד הקדוש, שניצל מאש התופת.
שמונה בערב. אפלולית בבית הרבי. אני מתיישב ליד הרבי הישיש, בן תשעים ושש, לאורך ימים ושנים טובות. הרבי יושב על כורסה בקצהו של סלון עמוס ספרי קודש, אשר עשרות מהם נתחברו על ידו במרוצת השנים. ספרים ומכשירים רפואיים משמשים כאן בערבוביה. כהו עיני הרבי מזוקן, הוא רואה אך בקושי. אני מתקרב, והרבי מבקש מהבחור המשמש בקודש העומד לימינו, להאיר את החדר. "מאך דא לעכטיג", אומר הרבי למשמשו. בתרגום חופשי: עשה כאן אור. אני לא יכול שלא לחשוב על האדמו"ר בעל מסירות הנפש, שיצא שמו בכל העולם כמי שמתאמץ לעשות אור, להביא את זיו האמונה לכל מקום שידו מגעת.
"שלום עליכם ר' אריה", אמר לי הרבי, ובשרי נעשה חידודין. במה זכיתי לכך, אני שואל את עצמי. הרבי נאנח. "ההייליגער רבה, ר' אלימלך מליז'ענסק זכותו יגן עלינו, אומר שכאשר יהודים נקהלים יחד – רק אז הם ראויים לזכות לניסים. ואני אומר שצריך להרבות גם באחדות.
"יהודים", אומר לי הרבי לאחר שתיקה ארוכה, "צריכים ישועות גדולות. אצלנו הדלתות פתוחות עשרים וארבע שעות, כל השנה. 'ארוממך ד' כי דיליתני', מלשון דלת; דוד המלך אמר: אני מודה לד' שזכיתי לפתוח את דלתות בית המדרש. וזה מה שאני עושה כל ימי – כדי שלא תשתכח תורה ואמונה בישראל. יש מאות אברכים מכל הקהילות, מכל החסידויות, שלומדים בכוללים שלי בכל יום. כבר שלוש שנים אני שוכב במיטה, אין לי כח, אבל אני רואה ניסים ונפלאות. עכשיו מתקרב היארצייט של זקני, הסבא קדישא, רבי אייזיק'ל קאליבע'ר זכותו תגן עלינו. הסבא עזר לאלפי יהודים, ואני, כל ימי משתדל ללכת בדרכו. מי שרוצה זכות אמיתית – שיעזור לי".
אני שואל את זקן האדמו"רים בארץ ישראל: 'כשהרבי ניצל מהמחנות לפני 70 שנה – הוא שיער שיגיע לשנת תשע"ט ועדיין יזכה להפיץ אמונה בישראל? הרבי שותק דקה ממושכת. שמא, אני מהרהר, לא טוב שאלתי. אבל אז באה התשובה: "לא, לא שיערתי… אבל זכות אבותינו הקדושים עמדה לי, ומלאכי מעלה הצילו אותי. אז, כשרצו לזרוק אותי לכבשן האש, אמרתי לריבונו של עולם: "אני מוכן למסור את נפשי על קידוש השם ולומר עכשיו שמע ישראל". אבל אני רוצה לומר 'שמע ישראל' עם לעבעדיגע אידן".
הרבי שותק. "אני לא יכול לדבר", נאנח זקן האדמו"רים. אני מבקש לצאת, אבל הרבי נענה: "ניין, ניין, תישאר". הרבי נוטל כוחות ממקורות עלומים. "הדור שלנו זכה. יהודים נותנים לצדקה הרבה. כל מוסד עורך מגבית ויהודים נותנים מכל העולם. אני אומר לר' ישראל מרדכי שיקבל את כולם. אני מבקש מד' שעזר לי עד עכשיו – שיעזור לי עוד ועוד".
אני קם להיפרד, והרבי, שמבקש עתה את עזרת הציבור למוסדות הקודש שלו, קורא לי שוב: "העיקר שנהיה באחדות. אסור שנהיה חס ושלום מפוזרים ומפורדים. הגויים רוצים לבלוע אותנו, והעצה היחידה היא שנתאחד כולנו, שנהיה ביחד. למען התורה, למען האמונה, למען כבוד שמים".
(מתוך 'משפחה')