"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, (שמות ל"ח, כ"א).
פירש"י: "המשכן משכן, שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".
מבואר כאן שחורבן בית המקדש נמשל למשכון, שכשם שהמשכון נלקח מהבעל חוב עד שיפרע את חובו, כך גם נטל הקב"ה מאתנו את בית המקדש כמשכון, עד שנפרע חובתינו כלפי שמיא ונשוב בתשובה.
והקשה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהרי כתוב בתורה לגבי אדם שלוקח משכון "לא תשכב בעבוטו עד בא השמש תשיבנו לו", וא"כ איך הקב"ה מעכב מאתנו את בניין בית המקדש במשך זמן רב כל כך, והרי בכל יום ויום אנו זקוקים לבית המקדש ולכאורה היינו כבר צריכים לקבל את המשכון בחזרה מיד.
והשיב הגרי"ח זוננפלד מיניה וביה, שהלא כל ההלכה שצריך להחזיר המשכון בלילה או ביום, הוא דווקא כשאין לבעלים בגד אחר חוץ מהמשכון, אבל אם יש לו אחר ויכול להסתדר מבלעדי המשכון, אין המלווה להחזיר לו את המשכון מידי ערב, ובעוה"ר אנו מרגישים שאנו מסתדרים היטב גם בלא בית המקדש, ורוב העם שקוע בגלות בחיי הרווחה, ולכן אין הקב"ה מחזיר לו את המשכון, אבל אם באמת היינו מרגישים את צער השכינה והיינו מרגישים שבלעדי בית המקדש חסר לנו בעיקר החיים, הקב"ה היה מחזיר לנו כבר את המשכון ובונה את בית מקדשינו ותפארתינו.
וכעין הדברים הללו אמר הגה"צ רבי זלמל'ה מוואלז'ין זצ"ל, אבל הוסיף דבר נפלא, שאע"פ שעם ישראל בכללותם לא זכו עדיין לבניין בית המקדש, אבל כל יחיד ויחיד שמצפה לבניין בית המקדש וליבו כואב יום יום על חורבן בית המקדש, זוכה עבור זה להשראת השכינה פרטית אצלו, כדי שיהא 'מקצת השבת המשכון' באופן פרטי אליו.
וסיפר לי הרה"ג שמואל אהרן הלוי פרדס זצ"ל
בדורות הקודמים אפילו יהודים פשוטים היו מדברים כל היום על ביאת משיח. אני זוכר אצל אמי מורתי ע"ה שקנתה בגד יפה ולא רצתה ללובשו אלא הכינה אותו שיהיה שמור ומיועד לשמחה הגדולה בביאת משיח צדקינו, וכך היה הדבר פשוט אצל כולם לדבר על משיח, ולצערינו היום כבר שכחו לגמרי לדבר על משיח, עד שכמעט כולם חוץ מיחידי סגולה, שכחו מביאת משיח, ועלינו להחזיר עטרה ליושנה, ולדבר כל היום על ביאת משיח, ולצפות לביאתו ולא להסיח דעת מהצפיה לישועת ה'.
וסיפר לי הרה"ג שמואל אהרן הלוי פרדס זצ"ל (משיקאגו), שבערך בשנת תרצ"ב נסע לפולין ובא לראדין, ולאחר תפילת מעריב בא לקבל שלום מהקדוש חפץ חיים זצ"ל, והחפץ חיים שאל אותו "מהיכן אתה", וענה שהוא מאמריקה, והחפץ חיים שמח מאוד ואמר "אני מחפש יהודי מאמריקה", ושאל אותו החפץ חיים, הלא אנחנו ממתינים בכל רגע לביאת המשיח, תאמר לי את האמת, האם גם באמריקה מצפים למשיח, והוא היסס ולא ידע מה להשיב, אך לבסוף החליט להשיב שבוודאי באמריקה מצפים למשיח, ואז שמע איך החפץ חיים מתפלל בינו ובין עצמו ואומר לקב"ה, "ממילא היהודים כאן בפולין שסובלים צרות ועניות, יתכן שממתינים למשיח כדי שיגאלם מהצרות הגשמיים, אבל הלא אפילו באמריקה שיש להם גשמיות ועשירות, מכל מקום מצפים למשיח ומדברים כל היום על משיח, וא"כ עד מתי תעכב אותנו ממשיח".
**
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות ל"ח, כ"א)
ביאר הספורנו שבפסוק זה נאמרו ארבעה מעלות של קדושה שהיו בבניית המשכן, שבעבור המעלות הללו עצי המשכן וכליו לא נחרבו ולא שלטה בהם יד נכרי אלא נגנזו ונשארו לנצח, וכמבואר בגמ' (יומא ע"ב ע"א) "עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים".
הטעם האחד: "משכן העדות", מפני שבמשכן היה קדושת לוחות העדות.
הטעם השני: "אשר פוקד על פי משה", שהעבודה נוהלה על פי משה רבינו והיה הכל בתכלית הקדושה.
הטעם השלישי: "ביד איתמר בן אהרן הכהן", שעבודת הלויים הייתה מנוהלת ביד איתמר.
הטעם הרביעי: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה", שעבודת בניית המשכן לא נעשתה ע"י 'מהנדסים' המבינים בחכמת הבניה גרידא, אלא נעשתה בצירופי שמות על ידי המיוחסים והצדיקים שבדור.
ומכח ארבעה ענייני קדושה הללו שרתה שכינה במעשה ידיהם, וקדושה זו שמרה על עצי המשכן וכליו שיהיו מופקעים מיד אויב ולא תשלוט עליהם ידי גויים לעולם.
והוסיף הספורנו, שזהו החילוק בין המשכן לבית המקדש, שדווקא המשכן שבנייתו הייתה בקדושה, לא נפלו עציו וכליו ליד אויב, אבל בית המקדש שלא הייתה בנייתו בקדושה כמו במשכן, שהרי לא נבנה על ידי צדיקים אלא על ידי גויים, [ובפרט בבית שני שאף לא היה ארון העדות, וגם פוקד על פי כורש, ולא היו שם בני לוי], נפגמה קדושתו ולא היה בכוחו לעמוד לעולם, אלא אבניו נחרבו, וכליו נפלו ביד אויב, עכ"ד.
ודבריו נפלאים שאפילו בית המקדש שקדושתו רבה מאוד, מ"מ כיון שנבנה על ידי גויים, ובנייתו לא התנהלה תחת הנהלת צדיק אלא תחת הנהלת גוי, קדושת הבית נפגמה, ורק מחמת זה היה לגויים כוח להחריב את בית המקדש, ואילו היה הכל נבנה בקדושה ובטהרה כבניית המשכן, לא היו הגויים יכולים להחריב את בית מקדשינו.
וזהו לימוד לדידן להעמיד את היכלי התורה והישיבות בקדושה, שהלא הם בית מקדש מעט שבכל דור, ויש להיזהר שעכ"פ קיום הישיבות לא יבוא על ידי כספי גויים ורשעים ומחללי שבתות, שהיניקה מכוחם פוגם מאוד בקדושת לימוד התורה, שכשם שבניית בית על ידי גויים פוגם בקדושת הבית הנבנה מכוחם, כך גם החזקת המוסד מכוח גויים או מחללי שבת פוגם בקדושת התורה הבאה מכוחם, (ועי' עוד לעיל פרק כ"ה פסוק ב' מה שנתבאר בזה).
תרומות רק משומרי שבת
שמעתי מפי מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, שהקדוש החפץ חיים זצ"ל עמד על כך שבישיבתו יקבלו תרומות רק משומרי שבת, וביאר שאף שנדמה שכדאי לקבל כסף מאת מחללי שבת, אבל הדבר נכון רק לפי שעה, ולעתיד ההפסד הוא גדול יותר, שהם בתרומתם נעשים שותפים בתורת התלמידים, והדבר פוגם בקדושת הישיבה, ומזיק מאוד לרוחניות של התלמידים, והתוצאות הפסולות ניכרות היטב בחינוך הבחורים שחסר להם יסודות בקדושה.
ומו"ר זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים, ובעצמו עמד כחומה בצורה שלא לקבל כספם של רשעים להחזקת הישיבה, והיה מוכן במסירות נפש כפשוטו לסבול הרבה מאד מעול החזקת הישיבה ובלבד שלא להזדקק לכספם של מחללי שבת בפרהסיה.
וזכורני שבשעה שהמצב הגשמי בישיבה היה קשה מנשוא, והגיעו עד פת לחם כפשוטו, קיבל מו"ר זצ"ל הצעה מכמה בעלי בתים שהסכימו להקים "וועד' לניהול הכספי של הישיבה, ויקחו על עצמם את עול החזקת הישיבה, אך מו"ר זצ"ל סירב לכך, ופירש לי טעמו מפני שחושש שהם ייקחו כסף גם מאת מחללי שבת ואין העסק כדאי, ועל כן כיתת רגליו מבית לבית לאסוף פרוטה אחר פרוטה להחזקת הישיבה, ושמח שזוכה לזכות יהודים במצווה רבה להיות שותפים בתורה, וכדי להציל את הישיבה מחרפת רעב עשה הסכם עם מאפייה בבעלות חרדית שהלחם הנשאר במאפיה ולא נמכר, יינתן חינם לישיבה ביום המחרת.
(‘ביאורים והנהגות' עה"ת – פרשת פקודי, עמ' תמג)