משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל (כז, לט)
שמעתי שה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר לכל אחד מאלו שקיבלו נדוניה גדולה: "אם רשום לך להפסיד את הנדוניה, אני מברך אותך שתפסיד אותה תוך פרק זמן קצר, משום שאם ח"ו תפסיד אותה רק בעוד שנתיים, כבר תספיק להפסיד את אחיזתך בעמל התורה ואת עתידך להיות אדם גדול. אם תצא לעולם הביזנס – יקשה עליך לחזור וללמוד גם לאחר שתאבד את הכסף. אבל אם תפסיד מיד – עדין תשאר במעמדך הקודם, ועם ישראל ירוויח עוד אדם גדול".
זוהי דעת התורה – יותר חשוב להיות תלמיד חכם, גדול בישראל – מאשר להיות עשיר, גם אם יוכל לעשות בממונו צדקות רבות וגדולות, כולל החזקת תורה.
בחור צעיר, כבן חמש-עשרה, הגיע לישיבת ראדין, באמצע הזמן. הוא היה לבוש בצורה מכובדת, שהוכיחה כי הוא בא מבית אמיד. מיד כשנכנס להיכל השיבה התיישב ללמוד בהתמדה. באותה תקופה לא היה לבחורים אוכל בישיבה, והיה צורך לסדר להם בעלי בתים, שם הם "אכלו ימים". הבחור הזה לא ביקש מאיש שיארגן לו מקום לאכול, וככל שניסו לדובב אותו מי הוא ומה הוא, מילא פיו מים, וכל מה שהסכים לומר הוא שקוראים לו לייבל. אפילו את מקום מגוריו לא גילה.
מידי פעם נידבו לו הבחורים את ה"ימים" שלהם, והסכימו לותר על מקומם לטובתו. ביום שלא נמצא מתנדב הוא נותר בצום, ולפעמים היה זה פעמיים או שלוש בשבוע.
באחד הימים נכנס ה"חפץ חיים" לישיבה וראה את הבחור החדש.
"איך קוראים לך?", שאל. "לייבל". "מהיכן אתה?" "מוילנא". "מהו שם משפחתך?" "ברוידא".
"האם אתה בנו של העשיר הגדול ברוידא מוילנא?" "כן" ענה הבחור. "ומה אתה עושה כאן?" שאלו ה"חפץ חיים".
"אבי החליט שעלי ללכת ללמוד באוניברסיטה, לרכוש השכלה", אמר הבחור, "כדי שאוכל להמשיך ולנהל את עסקיו הענפים, ואוכל גם להיות מחזיק תורה גדול. אולם נפשי חשקה בתורה! מובן שהורי לא הסכימו לוותר על תכניתם. ועל כן נאלצתי לעזוב את הבית, ובאתי ללמוד כאן בישיבה".
נענה ה"חפץ חיים" ואמר לו: "מהיום הזה אתה הופך להיות בן ביתי, ואוכל על שולחני".
ואכן, במשך מספר שנים זכה לייבל להיות בן בית, ומשמשו בקודש של ה"חפץ חיים" זצ"ל.
באותה תקופה נגזרה גזרה שיש להכניס לימודי חול לחומר הלימודים בישיבות הקדושות ה"חפץ חיים" נפגש עם ראשי השלטון כדי להשתדל לבטל את רוע הגזירה. לייבל משמשו, הלך איתו. תמונתו של ה"חפץ חיים" כשהוא ניצב מול אנשי השלטון ומדבר על ליבם הופצה בכל העיתונים.
העשיר ברוידא ישב ביתו ואכל ארוחת בוקר. משרתיו הגישו לו את העיתון היומי, ולהפתעתו הרבה הוא רואה את לייבל בנו, עומד לצידו של ה"חפץ חיים", וידו אוחזת בידו. הוא התרגש עד עמקי נשמתו: "במה זכה לייבל שלנו לכבוד הגדול הזה להיות משמשו של רבן של כל ישראל?"
הוא החליט, על אתר, שהם שגו בהחלטתם כאשר התנגדו ללימודיו של לייבל בישיבה ועליהם לתקן זאת. הגביר יחד עם אשתו מיהרו לראדין כדי לפייס את בנם, ומאז חיו איתו בשלום ובאהבה.
ה"חפץ חיים" נפטר בחודש אלול תרצ"ג. ימים ספורים לפני פטירתו הוא קרא ללייבל והחל לבכות: "הנביא אומר: 'בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה" (צפניה ב, ג). אולי, אולי, תסתרו ביום אף ה'. לייבל! אני מצווה עליך: אחרי פטירתי תאסוף את כל חפציך ותסע לארץ ישראל! אולי תסתרו ביום אף ה'".
בשנת תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השניה, ומכל משפחתו של לייבל לא נותר לפליטה אלא הוא. הצלתו היתה כתוצאה ממסירות הנפש המופלאה שלו מסירותו למען לימוד התורה, עזיבתו את בית הוריו העשירים על כל המשתמע מכך, ואהבתו העזה ללימוד התורה, הם אשר עמדו לו ולהוריו לזכות לדור המשך של תלמידי חכמים, דור ישרים יבורך.
***
זכיתי להיות מקורב ל"חזון איש" זצ"ל ולהיות בקרבתו כעשר שנים, מגיל שש וחצי עד שש-עשרה וחצי.
בפעם הראשונה שהגעתי אליו עם אבי זצ"ל, הוא שם לב אלי באופן מיוחד והאיר לי פנים. הייתי לבוש כמו כל בני גילי – חולצה בעלת שרוולים קצרים ומכנסים קצרים. ואז פנה אלי ה"חזון איש" ואמר: "אתה צריך ללמוד תורה, ותורה לומדים בטהרה. אם תגע בידיים מעל למרפק, שזהו מהמקומות המכוסים, תצטרך ליטול ידים, וכן אם תגע ברגלים תצטרך ליטול ידיים. לכן אני מייעץ לך ללבוש חולצות בעלות שרוול ארוך או שלושת-רבעי, ומכנסים ארוכים.
בתקופה ההיא היה זה נסיון גדול מאד, משום שאף ילד לא התלבש כך.
אבל אני שמעתי בקולו וביקשתי מהורי שיחליפו לי את החולצות והמכנסים. למחרת כשהגעתי לבית הספר, נעמדו סביבי שלושה מעגלים של ילדים ושרו לי שיר שאני זוכר אותו עד היום. מי שהולך עם מכנסים ארוכות הוא נחשב ל'אבא'לה', אז הם שרו: "אבא'לה קטן הלך לגן, הגן סגור ואבא'לה פטור". ואם אני זוכר את השיר עד היום, סימן שהדבר עשה עלי רושם… ובכל זאת לא נכנעתי ליחס המזלזל של הילדים ונשארתי להיות דבוק ב"חזון איש" ובהוראותיו.
בעיני ראיתי ובלבי חשתי, איך היה ה"חזון איש" חושב עלי ודואג לי, ואיך היה רואה כל פסיעה שלי. כל אימת שעמדתי בפני נסיונות, חשתי שהוא נותן לי גב. ממש בבחינת "ורבקה שומעת", עם רוח הקודש שהיתה לה. ילדיה תמיד היו נמצאים בראש מעייניה, וכל פסיק קטן ממעשיהם היא שומעת.
והנה בהמשך (שם, מב) כתוב: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול" ומפרש רש"י: "ברוח הקדש הוגד לה מה שעשיו מהרהר בלבו". כשיש מצב שעשיו בנה רוצה להרוג – כאן כבר אין את "ורבקה שומעת" אלא צריך להיות "ויגד לרבקה"! משמים מודיעים לה על כך בפירוש.
(לקט מתוך 'אריה שאג')