"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה" (לה כ)
המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, עומד בספר 'לב אליהו' על נקודה עצומה שיש להתבונן בה בפסוקים אלו.
התורה מציינת שבני ישראל יצאו "מלפני משה". לכאורה פרט זה מיותר, שכן בתחלת הפרשה מסופר שמשה הקהיל את כל בני ישראל, ואם כן היה די לכתוב "ויצאו כל עדת בני ישראל", ללא צורך לציין מהיכן יצאו.
בהסבר הדבר, מקדים רבי אליהו להביא את הכתוב במשלי: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (ג, לד). רש"י מפרש שם: "ללצים – אדם נמשך אחריהם, לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם. אם לענוים יתחבר, סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות".
כלומר, אם מצאה חן בעיני האדם דרך הליצנות, ובחר לשבת במושב לצים, בסופו של דבר הוא יהיה לץ בעצמו ויעשה לחלק בלתי נפרד מהם. אך אם דרך הענוה מצאה מסילות בלבבו, הרי הוא יחפש כל אמצעי כיצד לקנות מידה זו, ומובטח לו כי יעלה הדבר בידו עד כי ימצא חן בעיני כולם; כי כן טבע האדם, להמשך ולהיות מושפע מסביבתו.
כעת נבין, אומר רבי אליהו, את הדגשת התורה כי בני ישראל יצאו 'מלפני משה' – היה ניכר על פניהם שיצאו 'מלפני משה'. הרוממות של משה רבינו, הקדושה והטהרה של בן אנוש שזכה להגיע לפסגת הגדלות שמסוגל אדם להעפיל אליה, לדבר פנים אל פנים עם השכינה הקדושה – כה השפיעו עליהם, עד שצורת פניהם העידה עליהם שכעת הם יצאו מלפני משה.
התבוננות פשוטה בעוברים והשבים ברחוב
דוגמא לכך, כותב רבי אליהו, ניתן למצא על ידי התבוננות פשוטה בעוברים והשבים ברחוב. על אדם רגיל שהולך לעסוקיו, יהיו אשר יהיו, לא ניתן לראות להיכן הוא הולך או מהיכן הוא מגיע. אך אם נראה אדם שהולך בחוסר שווי משקל, ידיו מתנועעות לצדדים והילוכו מקרטע, נבין כי כנראה יצא כעת מבית מרזח…
להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה ניתן לראות על כל התנהגותם והלוכם של בני ישראל, כשהם נהדרים במראיהם ונאים בתהלוכותיהם, שכעת הם יצאו מלפני משה.
רוח הדברים כבר נמצא בלקוטי מהרי"ל, שכתב כי כאשר אדם עומד לפני צדיק ואדם גדול, יש לו בהירות רבה והתעוררות הלב לרוממות וקדושה; כאשר הוא יוצא מלפני הצדיק, ההתעוררות והבהירות בדרך כלל נעלמות כלא היו. אך בני ישראל, כשעמדו לפני משה, היתה להם בהירות ורוממות כה רבה – עד שהשפיעה עליהם לזמן ארוך.
רבי אליהו הסיק מכך לפני תלמידי הישיבה שומעי לקחו, שכאשר בני הישיבות יוצאים לימי בין הזמנים לאחר תקופה ממושכת של שהות והתעלות בישיבה הקדושה – פניהם אמורות לענות בהם שהם בני תורה, והכל ירגישו בהנהגתם שהם לומדי תורה! החן שאמור להיות נסוך על פניהם וההדר בהנהגותיהם, ובסביבתם יעידו בהם שכעת יצאו מהיכל הישיבה.
כל תנועה, כל זיז, כל הגה ודיבור אמורים להעיד עליהם שהם בני ישיבה, ומכך שחובה מוטלת עליהם להשתדל לגרום קידוש השם במעשיהם, ולא חלילה חילול השם. הבריות לא באים לבחון את התלמידים ברמת ידיעותיהם בתורה, אלא דוקא את הנהגתם והלוכם עם הבריות.
הוא סיפר לי דבר נפלא שארע עמו באותו שבוע
לפני כמה שנים, עברתי סמוך לישיבת מיר ברכפלד, ופגשתי את המשגיח הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א. הוא סיפר לי דבר נפלא שארע עמו באותו שבוע:
הרב הכסטר עלה למעונו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל ובתוך הדברים שאל אותו – "כיצד יכולים לדעת על אדם האם יש לו יראת שמים?" – רבי חיים השיב בקצרה, כדרכו בקודש: "הסתכל על פניו היטב, ותראה".
"התשובה לא סיפקה אותי", ספר לי הרב הכסטר. הוא פנה ועלה לביתו של מרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטינמן זצ"ל, וחזר בפניו על השאלה. הרב שטינמן השיב בפשטות את אותו העקרון: "מסתכלים עליו ורואים"…
כאשר הגיע לישיבה, סיפר הרב הכסטר את כל הענין לבחורים, והוסיף כי הנושא עדין אינו ברור אצלו. אחד הבחורים נכנס לראש הישיבה, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ושטח בפניו את השאלה – כיצד ניתן לדעת על בחור אם הוא ירא שמים?
וראה זה פלא – שלשה נביאים נתנבאו בסגנון אחד. רבי אריה ציטט על אתר את הפסוק "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז), והפטיר: "יראת שמים רואים על הפנים"… ויהי לפלא!
לאחר שהות קצרה, הוסיף רבי אריה עוד משפט: "אמנם, כדי לראות זאת, צריך שגם הרואה יהיה ירא שמים… רק כך הוא יוכל להבחין על פני אדם אם יש לו יראת שמים!"
אדם שיש בו תוכן רוחני, והתורה מעסיקה את חושיו והגיוני לבו, הדבר ניכר עליו מבחוץ. אם מתבוננים בו, רואים עליו את אשר יש בו.
סיפור נפלא סיפר הגאון הצדיק, רבי זיידל אפשטין זצ"ל
סיפור נפלא סיפר הגאון הצדיק, רבי זיידל אפשטין זצ"ל, משגיח ישיבת 'תורה אור' ומגדולי שרידי בעלי המוסר:
בהיותו בחור בישיבת מיר, התקימה באחד הימים שמחת נישואיו של אחד מבחירי תלמידי הישיבה, הגאון רבי דוד ליפשיץ זצ"ל, מי שלימים נודע כרבה של העיר סובאלק, וכנה בהערצה 'הסובאלקער רב'. בשנותיו המאוחרות יותר ניהל את מפעל החסד 'עזרת תורה' בארצות הברית, ועמד בעזר וסיוע רב לישיבות רבות ולמוסדות תורה.
אל החתונה נסע רבי זיידל בצותא עם רבו המשגיח, מרן הגאון רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל. הדרך ממיר לסובאלק, שם התקימה השמחה, היתה ארוכה מאד, כך שלא היו נוסעים לשם ברציפות, אלא היו נותרים ללון באכסניה מזדמנת באמצע הדרך. לצורך כך, חיפשו מקום ראוי שיוכלו ללון בו בבטחה וברגע.
לאחר ברורים, שמעו על ראש הקהל באותה עיירה שנעצרו בה, כי הוא יהודי צדיק ובעל חסד, שניתן לסמךו עליו ללא עוררין, הן לגבי ארחות חייו והן בענין הכשרות בביתו. רבי ירוחם אכן נפנה להתאכסן אצל אותו אדם.
בבוקר, לאחר שיצאו מהאכסניה, דיבר רבי ירוחם בהתפעלות רבה אודות בעל האכסניה. הוא התבטא שוב ושוב שבעל האכסניה 'תורתו אמנותו', וצייין שהיתה לנו זכיה ללון בבית של יהודי כזה.
רבי זיידל ציין שעל אף שהיתה לו, כמו לשאר תלמידי ישיבת מיר, יראת כבוד עצומה ונוראה כלפי המשגיח, למרות זאת אזר אומץ לשאול את רבו: "מה כונתכם בהתבטאות זו על בעל האכסניה ש'תורתו אמנותו'?"
השיב לו רבי ירוחם כך: "הלא בעל האכסניה הוא אישיות הנושאת על עצמה כתרים רבים בהנהגת הכלל, ומשמש בתפקידי מפתח שונים: הוא ראש הקהל שמתיעצים עמו בעניני הקהילה; הוא משמש כראש 'חברא קדישא' של העיר; עליו מוטלת האחריות של כשרות החנויות; הוא מנהל את קרנות הצדקה והגמ"ח הכללי המקומי ועוד".
והמוכר שגילו נושק לגיל הגבורות עולה ומטפס על הסולם
"ולמרות כל זאת, אם שמתם לב", אמר רבי ירוחם, "בעת שהתאכסנו אצלו, הוא היה עסוק במשך שעתים תמימות בעמק הסוגיא! ולא זו בלבד: תוך כדי למודו הפריעו לו כמה וכמה פעמים בענינים דחופים שונים, ובגמר הענין המשיך בלימודו כרגיל כאלו לא הופרע כלל, ושקע שוב בסוגיא שלפניו בדיוק היכן שעצר קדום. תאמרו לי איך יתכן לנהוג כך, אם לא מי ש'תורתו אומנותו'?!…"
בהתפעלותו, הוסיף רבי ירוחם להמשיל זאת באזני תלמידו במשל הבא: הדבר דומה לאדם שקיימת ברשותו חנות לממכר יינות ומשקאות חריפים. החנות הומה אדם כל העת, והמוכר שגילו נושק לגיל הגבורות עולה ומטפס על הסולם כפי צורך עבודתו. בשביל האחד הוא עולה להוריד יין אדם, ולרעהו יין לבן; לפלוני יין שרף ולאלמוני יין ישן נושן – כל אחד לפי בחירתו ורצונו.
פעם עבר שם ידידו משכבר הימים, ולמראה התרוצציותיו העיר לו בפליאה: "כיצד הנך מסוגל בגילך המתקדם לטפס על הסולם מאות פעמים במשך היום? הלא אין זה לפי כחותיך? האם הבריאות שלך חשובה בעיניך פחות מממונך?"
השיב לו המוכר: "אכן אתה צודק, ואין זה לפי כוחותי, ובודאי שהבריאות חשובה מאד בעיני. ולכן אחרי הצהרים אני נשאר לנוח כמה שעות בביתי. אבל מה אעשה ובחנות תלויה מחייתי, ואיך אני יכול לווותר על כך? כל זמן שאני מחזיק את החנות, כך ומטל עלי לנהוג: לעלות ולרדת, לעלות ולרדת…"
"כך היא גם דרכה של תורה", הטעים רבי ירוחם. "אם האדם חש שהתורה היא אמנותו, הוא אינו מתעייף כלל! כך נוכחתי בבעל האכסניה ההוא – כל ההפסקות מהלמוד לא הפריעו לו כלל, כיון שהוא היה באמצע האמנות שלו ללמד וללמד!"
גם אנו, בני התורה, צריכים לדעת שלעולם אין חדלים ומפסיקים. בן תורה דומה למי ש'תורתו אמנותו', ועליו להראות בכל מצב ובכל עת כ'בן תורה'. הלוכו ברחוב, כמו גם הנהגתו בתוך הבית פנימה, ושיגו ושיחו עם הבריות – אמורים להיות כצורת מי שתורתו אמנותו, שפנימיותו הנאצלת תהיה נכרת עליו ללא צל של ספק כלל.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)