רק בשלהי תפילת מוסף של שבת קודש הבחנתי בכך: רגלו השמאלית של ידידי תחובה בנעל של ימות החול, עם שרוכים, בעוד רגלו הימנית נתונה – בניגוד מוחלט – בנעל שבתית. והוא, זה שניצב מעל אותן רגליים, נבוך!
הילדים – חדֵי תפיסה במקרים כאלו – קלטו את זה הרבה לְפָני… הם נעצו עיניים, עשו "עסק" וחלקם, למרבה הבושה, אף גיחך. תגובותיהם הערות גרמו לכך שאף חלק מהמתפללים המבוגרים הבחינו בתופעה. ואילו בעל הדבר עצמו, מה לו ולהתרחשות סביבו? הוא מרוכז במילות המהדהדות של קריאת התורה, או משקיע את עצמו בתיבות המתוקות של התפילה. במילים פשוטות: הראש שלו לא בנעליים!
לאחר התפילה החליט אחד המתפללים לברר את העניין. ניגש בחביבות, קרץ בעיניו ושאל: "הלוא פורים כבר מאחורינו"… לפני שנמשיך חובה להדגיש, מדובר באדם לבבי, פתוח וחביב שלא נרתע מהתערבות בצבע נעליו. במקרה כזה אכן ראוי היה להסב את תשומת ליבו לטעות שלו.
כתשובה לשאלה סיפר בתמימות מתוקה: "הקצתי מוקדם עם אור ראשון (הוא הספיק לטבול במקווה וללמוד לפני התפילה), ועם האור הקלוש שהיה בחדר לא בדיוק הצלחתי למצוא את הנעל השנייה. בשבת אסור להדליק אור אבל מותר לפתוח תריס, אך דא עקא, שאם הייתי מגלגל את התריס אשתי הייתה מתעוררת. אז דחפתי את הרגליים להיכן שהם נכנסו ויצאתי מהבית. האמת? רק עכשיו שמתי לב שהנעליים לא תואמות… א-ב-ל", הוסיף, "אבל כל זה היה שווה כדי שלא להעיר את אשתי!"
*
את הפרספקטיבה הנכונה של הסיפור, נשיג באמצעות סיפור נוסף: בחור פלוני עמד להתארס. לפני הצעד הגורלי פנה לקבל את ברכתו של מרן הסטייפלר זצ"ל. הוא סיפר על ההצעה, על התרשמותו החיובית, והדגיש שְשמָה של הנערה הולך לפניה כבעלת חסד גדולה המשקיעה ועוסקת רבות בתחום זה. ביקש ממנו הסטייפלר: לפני שאתה סוגר, תשתדל לברר האם גם בביתה היא גומלת חסדים!
נבוך, עזב הבחור את הבית ברחוב רשב"ם… לא עלה בדעתו כיצד ניתן לברר את הנתון. מה, הוא יתקשר למל"ש (מועמדת להיות שוויגער) וישאל אם היא עושה בייביסיטר כשאמא רוצה לנוח? שמא יברר אצל השווער העתידי, אם היא מכינה לו ארוחת ערב?… אז מה עושים? את הפשוט ביותר: שואלים אותה עצמה! אבל איזה סיכוי יש שאדם לא יעיד על עצמו שהוא בעל חסד? זה בערך כמו לעמת אדם מול השאלה: סלח לי, אתה חכם או מטומטם? הוא ישאל ולהשם הישועה!
במהלך הפגישה הבאה הניח את הדברים "על השולחן", אם כי בעדינות המתבקשת. "הצד השני" שמעה את השאלה, הרהרה שניות ספורות והשיבה שאלמלא מי שעומד מאחורי השאלה היה הסטייפלר, לא הייתה משיבה עליה גלויות, אבל עכשיו שהוא שואל חובתה לומר את כל האמת! הבחור שמע את "כל האמת" (ה'לא מחמיאה') וכבר ידע מה להחליט ואנה לפנות…
הייתכן? האם מדובר בפיצול אישיות? נערה שמסורה לעשיית חסד במרחב הציבורי, ואילו בבית כלום! מה קורה כאן?
כן. ברחוב יש פידבק שאין בבית. כבוד, הערכה, מעמד, וכל מה שלא תקבל בבית על אותה עשייה. אז בל נשכח שהילדים שלנו הם לא פחות מ"אורחים", ושבסופו של דבר החסד הכי גדול, הכי אמיתי, הוא בבית פנימה ולא חוצה! על אחת כמה וכמה במקרה שפעולות החסד בחוץ מבזבזות לאדם את האנרגיות שלו, כך שהוא חוזר הביתה כעוס או מתוח.
בפרפראזה על סיפור הנעליים ניתן לומר: בחוץ אין זה אסון כאשר זוג [נעליים] אינו תואם, אבל בבית פנימה [אצל הזוג] הכל חייב להיות תואם…
(גיליון 'איש לרעהו' קדושים תשע"ו)