"ויעתר יצחק לד'" (כה כא)
אם נשאל אנשים אחדים מה ביכולתם לפעול למען הציבור ולמען הכלל ישראל לעת זו, נקבל מספר תשובות. אחד יאמר: לו הייתי עשיר גדול והיה לי כסף רב, הייתי יכול לפזר ממוני לצדקה ולתרום לנזקקים, ולסייע למוסדות תורה רבים, כמו אותם אנשים שיש להם כסף רב וזכו לדעת למה כדאי לנצלו. אבל מה אעשה שאיני גביר גדול ואין לי אפשרויות יתר על המידה, ומה הנני יכול לעשות למען הציבור, לכאורה כלום.
חברו לעומתו יטען, כי אילו היה ניחן בכושר דיבור מיוחד, היה יכול לצאת למסע של דיבורים וחיזוקים בנושאים שונים שהציבור זקוק לחיזוק בהם, וכך היה נותן את חלקו למען הכלל ישראל. אבל אדם שאין לו אף אחד מן הכישורים הללו, שואל את עצמו: כיצד אם בכלל, ניתן לפעול למען הכלל הן באופן כללי ובמיוחד בתקופות קשות אלו?
אם יגידו לאדם שביכולתו לדאוג שיגיע משיח צדקנו, שיסתיימו כל הצרות לכלל ולפרט ובכללם הסכנות שאנו נמצאים בהן עתה, ולא עוד אלא נוכל לזכות שיגיע היום המיוחל בו פתאום יבוא אל היכלו האדון, והגלות הארוכה תגיע לסיומה, וכל המתים יחיו ובית המקדש השלישי ייבנה, שום אדם אינו רואה דרך מצידו שבה הוא יוכל לסייע להביא את המשיח. הוא גם לא חושב כי השתייכות לאנשים המנסים להביא את המשיח על ידי שלטי חוצות, היא זו שתזרז את ביאת המשיח. וממילא הוא מחליט, כי הוא קטן ואינו יכול לעשות מאומה בכדי להושיע את הכלל ישראל. אבל, למעשה הוא טועה טעות מרה.
מהי אותה טעות?
הגאון הגדול רא"י קוק: הרמח"ל במסילת ישרים כותב, כי כל יהודי יכול לעזור רבות לכלל ישראל, עד כדי כך שיכול לסייע בכוחות עצמו להביא את המשיח: "ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים, המפני תפילתי יכנסו הגלויות ותצמח הישועה". ביאור השאלה הוא, הרי גדולים ורבים ממני התפללו על גאולת עם ישראל ובניין הבית ולא עלתה בידם, וא"כ איך דווקא אני הקטן אוכל לגרום למה שלא הצליחו לפעול גדולי עולם.
הוא ממשיך: "תשובתו בצדו, לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה. ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע' ".
אין שום סתירה בין העובדה שכל העולם נברא עבור היחיד לבין המציאות שכל יחיד צריך את הרבים בעולם, כי את התורה אי אפשר לתת לאדם אחד אלא לכל הכלל ישראל יחד, ודבר זה מזכה את היחיד שהוא יכול להיות איש הכלל, ואף שהעולם נברא גם לצורך השני אין בכך סתירה, משום שיש לעולם נקודת קיום שרק הוא מקיים אותה ובלעדיה לא יחזיק העולם מעמד, ונמצא שכל אחד הוא ממש ממקיימי העולם!
קורה שמתעוררת בלב האדם מחשבה הנוגדת את ההבנה הזו. הוא אומר לעצמו, כי למעשה כל מה שיש בעולם כלל לא ניתן בשבילו אלא בשביל זולתו או בשביל הכלל, הוא שנמצא במקרה סמוך אליהם ממילא נהנה מן המתנה גם. פירוש הדבר. כל אדם שקם בבוקר ורואה את הנעשה סביבו חייב להודות בלב נרגש: "פוקח עיוורים" האור שהינו רואה, זהו אור שניתנה לו אפשרות מיוחדת לראותו, לולי שנגזר עליו לראות וליהנות מהאור באותו היום לא היה רואה כלום, וזה לא קשור למה שהשני רואה.
מכך למד המסילת ישרים, כי אם הקב"ה מחזיק את כל העולם לצורך היחיד, סימן שהוא מתחשב בכל אחד ואחד, ויש לו נחת רוח כשבניו מבקשים ומתפללים על כך, גם אם לא תיענה בקשתם, הקב"ה שמח בכך, כי בהשלמת חלקם נבנה המקדש.
התפילה של כל יחיד ויחיד בהחלט משנה, הרי בשבילו נברא העולם והקב"ה מתחשב בה. ללא כל ספק אין תפילה ששבה ריקם ותפילת כל אחד בכל מצב פועלת. אבל לאדם קשה מאוד לתפוס את הנקודה הזו בשכלו. האו אכן מבין זאת היטב בבחינת "וידעת היום", אבל עדיין יש עבודת "והשבות אל לבבך", שאדם ירגיש בליבו זאת המציאות. אדם שיצליח לחוש זאת בעומק נפשו ודאי יתפלל מעומק ליבו כבן המתחטא לפני אביו, ותפילה הנובעת מתחושה כזו עתידה להישמע ולהתקבל לפניו.
איך מתפללים באמת מעומק הלב כבן המתחטא?
הגדול הגדול רא"י קוק: אדם שעומד לפני מלך מלכי המלכים בתפילה, צריך להרגיש כמו בן שעומד לפני אביו. כלל ישראל הינו העם החביב על הקב"ה והם כבנים שפונים אל אביהם והוא מקשיב ומאזין לשוועתם, זו נקודת העומק של תפילה, וכך על האדם להרגיש בזמן התפילה. לא מדובר הוא על דרגת הקדמונים או ענקי עולם, עלינו לדעת שכך הייתה צורתו של הכלל ישראל בדורות עברו אצל כל יהודי ויהודייה אפילו הפשוטים ביותר שלא קרו ולא שנו, נקודה זו הייתה ברורה ופשוטה להם וזו הייתה חלק ממציאות חייהם.
אמר לי פעם יהודי, כי בדור הקודם היו ציבורים רבים שהבורות שלטה בהם והנשים כלל לא ידעו קרוא וכתוב, ואילו היום, אכשר דרא ב"ה, לכל הנשים ספרי תחינות גדולים ודפי בקשות ארוכים, וזו לכאורה עליית דרגה. אמרתי לאותו יהודי: אילו היית בא פעם אחת לטבריה עיר הקודש, ורואה בשעת הוצאת ס"ת את אותן נשים זקנות שבאו במיוחד לשעה זו כי קרוא וכתוב לא ידעו, והיית שומע את הבכיות הרבות שבכו בקול רם כיצד התפללו ובקשו מעומק ליבן בשפתן שלהן, על כל הכלל ישראל, על יחידים ועל כל צרה וצוקה, לא היית חושב כך! הלוואי שאצלנו בנעילה היו בוכים כמו שבכו אותן נשים מבוגרות מדי שבת בשבתו. אילו היית רואה את כל זה, היית מפנים בעומק לבך, כי לא המדרש עיקר ולא די בכך שיודעים לקרוא ולכתוב, אלא רחמנא לבא בעי, הקב"ה חפץ בתפילה כזו הנובעת מעומק הלב פנימה.
משל למה הדבר דומה, לגביר גדול בעל נכסים מרובים שאוהב אהבת נפש את בנו ומוכן לתת לו כל שיבקש. ניגש בנו ואומר לו כי יש לו בעיות כלשהן וזקוק הוא לעזרתו, ואז מוציא הוא מכיסו נייר שעליו רשם את צרותיו ובעיותיו אחת לאחת, ומבקש על כל אחת שהאבא יעזור, ואביו שומע ומאזין ואומר לו כי יהיה בסדר, ועם הזמן יפתור את כל אותן בעיות ויעזור לו, אבל לא הכל צריך לתת ויש גם צורך לחנכו, אבל בס"ה הוא שמע את בקשותיו, וכעת יראה האם להיענות להן. והבן יוצא כשהוא שמח וטוב לב.
זה יוצא, ונכנס הבן הקטן אל אביו ובתוך שהוא פורץ בבכי קורע לב ובדמעות שליש, הוא מספר לאביו בין שטפי הדמעות את מועקותיו וצרותיו ללא כל רשימה ופנקס, ליבו של אביו נשבר ומסכים לתת לו כל שירצה ובלבד שיחדל מבכיו הנורא. אלו היו הנשים של הדור הקודם. כלל לא היה להן צורך בספרי תחינות, הן לא ראו עניין בכך שיקריאו לקב"ה את הכתוב בסידור. הן בכו מעומק ליבן ובקשו והתחננו על צרותיהן ועל צרת הזולת. הן שמעו על אדם אחר שנקלע לצרה ובכו עליו. כך הייתה צורתו של הכלל ישראל בשנים עברו אצל כל יהודי ויהודי. אלו היו הנשים הזקנות שבישראל וכך היה אצל כל אדם אף מהפשוטים ביותר, ותפילה כזו הנאמרת מעומק הלב ודאי שנשמר לה מקום מיוחד ואינה שבה ריקם.
ואיך למרות כל זאת, לפעמים לא נראה מיד שהתפילה מתקבלת?
הגאון הגדול רא"י קוק: למדונו חז"ל שישנה תפילה הנשמעת מיד ישנה תפילה הנשמעת לעשר שנים וישנה תפילה הנענית למאה שנה. אדם שתפילתו נענתה לאחר מאה שנה סביר להניח כי כבר לא היה בין החיים, אבל למרות שהוא כבר הלך לעולמו, התפילה עודנה נשמרת ומאה שנים לאחר מכן לנכדיו ולבני נכדיו תעמוד תפילתו של הסבא ותתקבל. לנקודה פשוטה זו עלינו להתחבר בעומק ליבנו. הקב"ה הוא מנהל את העולם. הוא המחליט מה יארע בו מקצה עד קצה, והכל תלוי אך ורק בו וברצונו. אתה רוצה שישתנה משהו ורק הוא הכתובת לכך. אין כל כוח אחר בעולם שיכול לשנות עובדות ולבטל גזירות מלבד רצון ד' וזהו עיקר מעיקרי היהדות. "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לבדו בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה וישעה כל המעשים", וכל שיש ביד האדם לעשות הוא להתפלל ולבקש ולהעתיר לפני מלך היושב על כסא רם ונישא השומע תפילת כל פה.
סיפר לי בנו של ראש הישיבה דבאר יעקב, הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, שאביו היה יוצא כל בוקר בדרכו לתפילה כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, ודברי המס"י על תפילה שגורים על פיו ואמרם בנעימה שוב ושוב: "אמנם מי שהוא בעל שכל נכון במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש והוא יתברך שמו מאזין לו, מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו". קטע זה שינן רבי משה שמואל זצוק"ל כל בוקר לעצמו, ואנחנו צריכים לשנן אותו ולהפנימו בלבנו ערב ובוקר וצהרים, ולדעת שכל תפילה ותפילה נענית ואינה שבה ריקם, בין אם אנו רואים בכך ובין אם לאו. כשאדם ניגש למשהו עם תפילה, הכל משתנה ונראה אחרת.
איך מחדירים לכלל את החשיבות שיש בכל תפילה?
הגאון הגדול רא"י קוק: ישנם כאלו הטועים במהותה של תפילה ומגיעים להבנות שגויות לחלוטין במושג תפילה. שמעתי פעם אדם שהסביר לבעל תשובה, כי תפילה היא כמו המכשיר שנמצא בפינת הרחוב שאדם מכניס תפילה כביכול ומוציא את מה שביקש. לא ייפלא לצערנו אם יסיק אותו אדם, שאם התפלל מספר פעמים ולא נענה, זה דומה למכשיר שהכניס בו מספר מטבעות ולא יצא כלום, שאז סימן שהמכשיר מקולקל.
עובדא הווה באחד מבני החבורה שבתו הקטנה הייתה במצב רפואי חמור, עד שאמרו לו הרופאים כי אין סיכוי כלל שתחזור לקו הבריאות, וגם אם תחזור לביתה, כדאי שיכין את כל האביזרים הנדרשים כי לא תשוב להיות ככל האדם. בזמנו הוא השיב להם: לנו יש מהלכים אחרים. אנו מאמינים שע"י תפילות יש סיכוי שכן תשוב להיות כאחד האדם. אולם הם לא שעו לדבריו ועמדו על דעתם, כי אין כל סיכוי שתשוב לאיתנה. והנה, שבה הילדה לביתה ב"ה וחזרה להיות כבעבר ושוב היא הולכת ומדברת ושוחקת כאחד האדם. כשהגיעו לביקורת אצל הרופא השתומם מאוד ואמר, כי הוא לא מבין מה קרה ומה נשתנה. ענה לו ידידנו, אתה לא יודע, אבל אני יודע גם יודע. אתה מאמין בכח ובידיעת הרופאים ואנחנו מאמינים בכוח הקב"ה שהוא כל יכול, ופונים אליו בתפילה, והוא בגודל רחמיו ואהבתו אותנו נענה לנו!
אין לשער מה ניתן לפעול בכוח התפילה. כשאדם נמצא בעת צרה עליו לדעת: אם קורה לי משהו, הכל בדין שמים, והקב"ה בכל מעשיו מרחם עלי יותר ממה שאני מרחם על עצמי, והסיבה לכך שצרה זו הגיעה היא, שככל הנראה ישנם מעשים שנעשו על ידי שלא בכיוון הרצוי, וממילא צריך לחפש ולברר מהם אותם מעשים ואיך אוכל להגיע לצורה אמיתית של חיים, ובנתיים בזמן זה שאני עובד על שינוי אותם מעשים אני עומד בתפילה לבקש ולהתחנן לפני הקב"ה שיאריך את זמן הפירעון והתיקון. אדם עומד לפני הרבש"ע כבן לפני אביו, וכשבן עומד לפני אביו בבכיות ופונה אליו ברחמים, האבא נותן לו כי הוא פונה מכוח חשבון של רחמים. זוהי נקודת היסוד של תפילה.
ודאי שכעת שזוהי עת צרה, זה הזמן להתפלל על הכלל ועל הפרט. להתפלל על אלו שסובלים, על אלו שבגלות מבתיהם, ולהתפלל מעומק הלב, עם דמעות, לשיבת שכינתו לציון.
לסיום, מזכה אותנו הגאון הגדול ראש ישיבת "מאור התלמוד" שליט"א בעצה מחכימה מעשית לחיזוק בימים אלו.
ישנה עצה שלמדנו מתורת בעל ה"ערוך לנר", שמזכה את כולנו בשמירה א-לוקית מיוחדת בשנה זו שבה חל ראש השנה להיות בשבת.
הוא מבאר בדרשותיו בספר 'מנחת עני' (פר' האזינו), שהשנים שלא תקעו בהן בשופר מפני קדושת השבת, היו או גרועות יותר, חלילה, משאר שנים או שהיו השנים הטובות ביותר שהיו לכלל ישראל, והוכיח דבריו מכמה מקומות בש"ס. וכתב שהדבר תלוי בגודל הזהירות ברוממות קדושת השבת ושמירתה היטב. כי כדי שהשבת תעמוד ותזכיר לנו את מלכות ד' יתברך במקום השופר, כמו שכתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת", נדרש חיזוק עצום בשמירת קדושתה, ואז תעמוד זכותה במקום תקיעת השופר להפוך עלינו את מידת הדין לטובה. לכן ראוי לרומם את תפילות השבת, ולהרבות בעסק התורה הקדושה בליל שישי, יום שישי, ליל שבת ויום השבת.
כמה נפלא יהיה, אם בכל שולחן שבת יקבע מי שבידו הדבר, ללמוד את הלכות שבת – דבר שיביא לחיזוק סעודות השבת וקדושת השבת, וזכות זו תעמוד לנו ביתר שאת מתקיעת השופר, כדברי בעל ה"ערוך לנר".
יהי רצון שנוכל לעשות את מה שמוטל עלינו בשמחה ובטוב לבב, ובזה נזכה שיפרוש הקב"ה עלינו ועל כל ישראל את סוכת שלומו, שהיא זוכת רחמים חיים ושלום.
(יתד נאמן / יום שלישי ט' מרחשון תשפ"ד)