הרב יחזקאל שובקס | "רגע להתבונן"
מתברר לי שעשיתי טעות חמורה,
ומכאן מתחילה השאלה: איך אני מתמודד עם זה מבפנים:
1. הפקדתי את הצ'ק בבנק באיחור של חמש דקות. חרגתי ממסגרת האשראי, הוראות הקבע חזרו לי. ביזיונות!
2. שכחתי לאסוף את הילד שלי מהחיידר. סאגה שלימה, עד שהילד נמצא ברחוב בוכה תמרורים ואובד עצות.
3. קניתי שטריימל חדש בשווי חצי משכורת. עוד לא חלף חודש, בטרם שכחתי אותו בתא המטען באוטובוס.
אני מניח שתוך כדי קריאת השורות, כל אחד מאיתנו נזכר בסיטואציות דומות שקרו לו בחיים.
והשאלה היא: מה קורה לנו מבפנים?
בהתחלה הלם. 'לא מאמין שזה קורה לי. בטח נמצא את השטריימל בקרוב'.
בשלב שני, אכזבה קשה. 'כל החיים התאמצתי לשמור על היתרה בבנק, למה זה קרה??'
לאחר מכן, כעס עצום. קודם כל על עצמי: 'למה לא יכולתי לעשות לעצמי תזכורת בטלפון?' ואז איתור אשמים בסביבה: 'צריך להתלונן על מנהל הסניף. בחיים לא שמעתי ש…'
אם זה יהודי שחי באמונה, בוודאי משתחלים כל הזמן גם קולות מרגיעים. 'השם מנהל את העולם. הכול לטובה. תנשום אוויר ותירגע, הכול בסדר'.
ולבסוף מגיע שלב הסקת המסקנות בכל מיני צורות: איזה שלימזל אני / לא יכול לסמוך על עצמי / משהו דפוק אצלי / חסר תקנה
***
אם אנו רוצים ללכת קצת אחורה, השאלה מתחילה "איך מתמודדים אצלינו בבית עם טעויות?"
אצל חלק מאיתנו, כאשר הילד טועה, מתחיל תהליך של דה-לגיטימציה מורחב. מתבצעת בו בדיקת מומים:
"לא מבין, האם אין לך שתי עיניים?! איך לא ראית את זה?" "תגיד, משהו באוזניים שלך סתום?! אני דיברתי אליך כל כך ברור". "לא מצליח לקלוט איך המוח שלך עובד? איך אני אומר לך משהו ואתה מבין את ההפך?"
חלק אחר מאיתנו בוודאי זהירים שלא לדבר ככה לילד, אך בפנים מחזיקים את המחשבות. כי משהו בתוכנו מתנגד לקבל תקלות וטעויות אצל הילד, ואז הילד גדל עם ההבנה, שמשהו דפוק בו, כי הוא טועה.
וכרגיל, כמו בכל תופעה, יש הורים שתופסים מיד לקצה השני:
הילד איבד מאה שקלים. "אוי, לא נורא, הכול בסדר. לא קרה כלום". הדרך הזאת מחנך את הילד להפקרות. זה אומר לילד שאין ערך לכסף.
וכך לגבי כל כישלון. אי אפשר לומר על כישלון במבחן, למשל, שכלום לא קרה. בוודאי שקרה!
אז מה כן?
אדם, מהיותו בן-אנוש, אמור לעשות טעויות. יש בנו את תופעת השיכחה. פורח לנו מהזיכרון כל מיני משימות. גם חשובות. יש לנו גם תקלות. דברים שנעשים באופן לא נכון.
בשונה ממכשירי חשמל שיכולים לעבוד גם עשר שנים ללא תקלות כלל (בתקווה שיש לכם מכשיר כזה בבית…) האדם כל הזמן נכשל ונתקל. התקלות הללו אצל האנשים מובנות בתוכם.
בשונה ממכשיר חשמל שהיצרן גאה בו שהוא יכול לעבוד ללא תקלות כלל, אצל האדם הוכנסו 'באגים' בכוונה: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – מעידה התורה.
ואם מדברים על 'באגים' אצל האדם, בפרשת כי תשא מופיע ה'באג' המשמעותי ביותר: חטא העגל.
ארבעים יום לאחר המעמד הנשגב בהר סיני, שבו עם ישראל זכה לקבל את תואר "העם הנבחר", נכשלו בחטא החמור ביותר!
ומה שמתברר הוא, שגם ה'באג' הזה הוכנס בו בכוונה תחילה (כך הגמרא אומרת במסכת עבודה זרה: "אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". וברש"י: "גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא 'לא אשוב שלא יקבלני' אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה").
הרבש"ע – היצרן הראשי של המכשיר ששמו: אדם, מדווח עליו כעל מכשיר עם 'באגים'.
אך דווקא השותפים הנוספים שהם שני ההורים, לפעמים לא מוכנים לקבל את זה. הם מצפים לקבל ילד מושלם, שלא טועה, שלא מתבלבל, שלא נכשל.
אז מה הדרך הנכונה להתייחסות לטעויות ולכשלונות?
כשאנו מתבוננים בפרשה לאחר חטא העגל, אנו מוצאים את כל המהלך במפורט, ומזה אפשר ללמוד לעצמינו:
בהתחלה כעס גדול, כביכול, עד כדי להשמיד: "ויחר אפי בהם ואכלם".
בהמשך, לאחר דברי התחנונים של משה רבינו: "וינחם ד' על הרעה".
אז עונש מוות וכיליון – לא, אך עדיין עם ישראל נענשו לרדת מגדולתם הקודמת: "ועתה הורד עדיך מעליך".
ורק בהמשך לאחר תהליך חזרה בתשובה, הם חוזרים למעמדם הראשון: "פני ילכו והנחתי לך".
לאחר מכן, הרבש"ע מצווה על בניית המשכן להשראת השכינה.
*
למעיישה:
בהתאם לגודל הטעות או הכישלון של הילד, אנו צריכים להתייחס לכך ברצינות.
יש כעס. יש אכזבה. וזה מוצדק לגמרי. יש גם אשמים. אכן צריך להעמיד את הילד על טעותו, לפעמים, בכל חומר הדין. אך לאחר מכן, כאשר הוא קולט את הטעות ומתקן את עצמו, אנו מחזירים אותו למעמדו הקודם לגמרי.
הוא חוזר להיות הילד עם היכולות להצליח, עם עתיד של תקווה, בלי להשאיר בו מומים.
.
א גוטן שבת, יחזקאל שובקס
תגובות ניתן לשלוח למייל [email protected]
(מתוך עלון 'רגע להתבונן)