עמוד היומי עם גישמאק – ברכות נה.
אנו לומדים היום בגמרא (ברכות נה.) על מהות האכילה, כאשר הגמרא מדגישה במהותה של האכילה בזמן הזה: כתיב "המזבח עץ שלוש אמות גבה", וכתיב "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" – פתח במזבח וסיים בשלחן? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו!"
אם כן, הבה נצא לדרך, כיצד נהגו גדולי וצדיקי לאור דברי הגמרא ששולחנו של אדם מכפר עליו, כאשר בסוגיין מביאה הגמרא דרש זה לגבי נתינת צדקה בשעת הסעודה, אך יסוד זה ש'שולחנו של אדם מכפר עליו' נכון הוא ביחס לכל נושא האכילה ביהדות, שדברי הגמרא כאן הם פרמטר הקובע כיצד על היהודי הנבון לגשת אל נושא האכילה, שהוא נראה במבט חיצוני כדבר גשמי בעלמא, אך באמת שורשים ועניינים רוחניים גבוהים לו.
מה הרבותא במה שמשה רבינו לא אכל ולא שתה?
ובספרי החסידית הדגישו עוד יותר ענין זה, בכך שאדרבה האוכל לשם שמים לא זו בלבד שאינו מתגשם מן המאכל, אלא גם הוא מעלה את המאכלים לשורשם, ופועל לטובה בכל ענייניהם.
וכך מסופר על הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע ששאל פעם בצעירותו את אביו כ"ק מרן מהרי"ד ז"ל כדברים האלו: התורה מספרת לנו רבותא שמשה רבינו ע"ה עלה לשמים לחם לא אכל ומים לא שתה! הלא יותר פלא שעלה לשמים ודיבר פנים אל פנים עם הקב"ה! ולמה לא מציינים זאת יותר?
ענהו אביו ז"ל: אספר לך ספור מזקינך הרה"ק רבי אהרן מטשערנוביל זי"ע שאני בעצמי הייתי נוכח בשעת מעשה: ר' אהרן זי"ע היה מספר הרבה סיפורים מצדיקים, באחד הימים אחר תפלת שחרית עמדנו סביבו ושמענוהו מספר סיפורים, עברו שעות הרבה אחרי התפלה, והוא ממשיך לספר, עבר זמן אכילת פת שחרית, וגם זמן ארוחת צהריים, והוא עדיין מספר, ואף אחד מהנוכחים לא הרגיש צורך לאכול ולא היו רעבים כלל. פתח פיו אחד השומעים ושאל: מה הרבותא שמשה רבינו ע"ה אמר "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", הנה מספר לנו הרבי סיפורים כמעט כל היום, ואין אנו מרגישים שיש צורך לאכול או לשתות. אם כן מה הרבותא אצל משה רבינו?
ענהו הרה"ק ר' אהרן מטשערנוביל זי"ע: "אברך יקר, טעות היא בידך! משה רבינו ע"ה לא התכוין להתפאר שלא אכל ולא שתה, (כמו שהבנת אתה…), אלא אדרבה, באומרו "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" התכוין לבטא צער רב שהצטער על שכל אותם המאכלים והמשקאות שלא אכל ולא שתה באותם הימים שהיה בשמים לא קיבלו את תיקונם ולא העלה אותם לשורשם!"
וא"כ אף תשובה לשאלתך יש כאן, שלא לגדולות ולנפלאות התכוין הכתוב, כי אם משה רבינו הצטער על שלא היה יכול לתקן את אותם המאכלים במהלך ארבעים הימים שבהם לא אכל ולא שתה!
אין מי שיתקן את הגבינה
והוסיף אביו לספר לו בענין קדושת המאכלים, וההסתכלות עליהם באור פנימי: אספר לכם סיפור נוסף: המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע הזיר עצמו מאכילת גבינה, פעם חלה וקם בנו הצדיק ר' מרדכי ונסע אל הרה"ק ר' פנחס מקוריץ זי"ע שלא בידיעת אביו, (כי היתה כביכול מחלוקת בין ר' מיכל ובין ר' פנחס…) לבקשו שיתפלל לרפואת אביו. כשהגיע ר' מרדכי אל הצדיק ר' פנחס לפני שנתן לו שלום, אמר לו הצדיק: "אני יודע למה באת, כי אביך חולה מאוד, אמור לאביך שיקבל על עצמו לאכול גבינה ויתרפא, כי הגבינה עלתה למעלה וטענה שמזמן שאביך אינו אוכל גבינה, אין בארץ מי שיתקן אותה! על כן פסקו למעלה שאביך יחלה עד שיקבל על עצמו לאכול גבינה!" [לפני שנסע ר' מרדכי אמר לו הרה"ק מקאריץ: "אמור לאביך מה שיש לו טינא בליבו עלי, כי אינו רואה את תפלותי בשמים – טינת שווא היא! כי לא רק הוא אינו רואה את תפילותי, אלא אפילו המלאכים אינם רואים, כי אני פילסתי לי דרך ישר להקב"ה, וכאשר תאמר לו זאת בודאי יאמר לך "אט" (מנלך זה?) אמור לו בשמי: ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, דבגמרא סנהדרין (מד.) איתא "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה" ואמר ר' אלעזר 'ויתפלל' לא נאמר אלא "ויפלל" – מלמד שעשה פלילות עם קונו!" היינו שאת התפלות של פנחס ראה רק הקב"ה! וזהו שעשה פלילות עם קונו בלבד!"]
כשחזר ר' מרדכי לאביו שאל אותו מיד: "היית אצל רבי פנחס?" פחד ר' מרדכי מאד מפני אביו, אבל אביו הרגיעו ואמר: "אל תפחד, אני יודע שהיית אצלו, ומה אמר לך?" סיפר לו שאמר שסיבת המחלה היא מפני שלא אוכל גבינה. אמר: "טוב אני מקבל עלי לאכול גבינה!" שאל אותו: "ומה אמר עוד?" סיפר לו שהסיבה מה שאבא מקפיד עליו היא מפני שאין רואה את התפלות שלו ואמר לעיין בגמרא. אמר ר' מיכלי, לא ידעתי שהוא הגיע כבר למדרגה כזאת!
מצוה לאכול חלב
ואמר הרה"ק מבעלזא זי"ע שבסיפור זה מתורצת קושיא מאביו זצ"ל, שהגמרא מקשה (בכורות ו:) "חלב בהמה טהורה מנלן דשרי?" ומביאה ראיות שונות. והקשה אביו הלא היו יכולים להביא ראיה – לפי מה שנפסק בשו"ע יו"ד (סימן ס) שבהמה שנתפטמה כל ימיה במאכלות אסורות – אסורה! א"כ למה כתבה התורה "והיה שמונת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה" דהרי עגל רך כזה בוודאי לא אכל דבר, אלא רק ינק חלב אמו, ואי נימא דחלב בהמה טהורה אסורה באכילה, נמצא דעגל זה נתפטם כל ימיו במאכלות אסורות, ומטעם זה צריך להיות אסור ועל כרחנו דחלב שרי!
ועל פי הנ"ל תתורץ הקושיא למה לא רצתה הגמרא ללמוד כמהלך הנזכר, לפי שהגמרא רצתה להביא ראיה שחלב בהמה טהורה מותר דווקא מן הפסוק "לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב" (ישעיה נה, א), שמהפסוק הזה רוצה הגמרא להוכיח שלא רק שחלב מותר, שזה היה אפשר ללמוד גם מן הפסוק "והיה שבעת ימים תחת אמו" כנ"ל, אלא שגם מצוה היא, כי ע"י כך מביאים לו את תיקונו! ודבר זה אפשר ללמוד רק מהפסוק בישעיה כי לשון הפסוק "שברו ואכולו" הוא לשון ציווי!
נפלא למתבונן!