הרב עמרם בינעט
"ונפשו קשורה בנפשו"
הנושא שהכי מעניין הורים לילדים, הוא מטבע הדברים נושא החינוך. איך מחנכים את הילדים? אנחנו צריכים להיות תקיפים איתם? אולי לתת להם חופש פעולה ומרחב אישי? איך אנחנו יכולים לדעת מה היא הדרך הנכונה?
כמובן שכולם גם יודעים שהחינוך הטוב ביותר, הוא הדוגמא האישית. אתה יכול ללמד את הילד במשך שנה שלימה את הלכות נטילת ידיים לפרטי פרטים, זה לא שווה כמו פעם אחת שהוא רואה אותך, את אבא שלו או את אמא שלו, כשאתם נוטלים ידיים.
אם הוא רואה שאתה נוטל ברישול ובלי לשים לב לפרטי ההלכה, לא יעזור שום דבר. הדוגמה האישית חזקה מכל.
ומידה טובה מרובה, ילד שגדל בבית שבו אף פעם לא נוטלים ידיים ברישול, שהנטילה תמיד נעשית מתוך מתינות ולפי כל כללי ההלכה, הילד הזה ייטול ידיים כהלכה גם אם הוא ילמד את ההלכות רק פעם בכמה שנים. זה יהיה טבוע בדם שלו, הוא לא יצטרך כל כך הרבה שינון וחזרה כדי לדעת איך נוטלים ידיים בצורה נכונה ומדוקדקת.
עד כאן הכל טוב ויפה, לא חידשנו דבר. כל סדרת הרצאות בענייני חינוך מתחילה במושגי היסוד הבסיסיים הללו, וכל הורה שיש לו קצת אחריות, יודע שהוא צריך להקשיב לסדרות האלו ולקבל כלים שבאמצעותם יוכל לחנך את הילדים שלו בדרך התורה והיראה.
אבל אני רוצה להיכנס לנקודה קצת יותר פנימית בסיפור הזה, וזה משהו עמוק יותר מדוגמה אישית רגילה.
יש לי חבר ליטאי לכל דבר ועניין. הוא למד בפוניבז', הילדים שלו לומדים בישיבות ליטאיות, הוא לובש חליפה קצרה ו'כובע קנייטש', בשבת הוא גם מוסיף עניבה יפה לכבוד שבת קודש, ובשלושת הרגלים הוא לובש 'פראק' כמנהג בוגרי הישיבות הליטאיות.
אבל כשמגיע חג הפסח, יש לו הידור מיוחד. מצות מכונה לא נכנסות בבית שלו. בשום אופן! גם כשהוא מחפש שידוכים לילדים שלו, זה תנאי בסיס. אצלנו במשפחה מקפידים לאכול רק מצות יד, מי שמוכן לקבל על עצמו את המנהג הזה מוזמן, מי שלא… יש עוד הרבה דגים בים. שיחפש שידוך במקום אחר.
לא זו אף זו: אצלו בבית גם מקפידים שלא לאכול 'גיברוקטס', מצה שרויה. אין קניידלך בפסח, אין דבר כזה לאכול מרק עם חתיכות מצה בתוך הצלחת, מרחיקים המצות מכל סוגי הנוזלים, מרחק רב ככל האפשר.
אני מאמין שרבים מהציבור החסידי שקורא את הדברים לא מבינים על מה אני מדבר בכלל. נו, ברור! זה פסח! איך אפשר לאכול מצות מכונה בפסח? איך אפשר לאכול מצה שרויה? ה' ירחם!!! בל יראה ובל ימצא.
לעומת זאת, הקוראים הליטאיים או הספרדים שקוראים את הדברים, לא מבינים בכלל על מה אני מדבר. מה זאת אומרת לא לאכול מצות מכונה? רק בליל הסדר או כל שבעת ימי החג? ולא לאכול מצה שרויה זה אומר גם אחרי שטוחנים אותה או רק כשהיא שלמה?…
הפער בנושא הזה בין חסידים לליטאים הוא חזק מאוד, ולכן התפלאתי מאוד למה האברך הליטאי הזה, שומר בקנאות גדולה כל כך על המנהג שמקובל בעיקר בקרב החסידים…
**
"איך שטאם פון א חסידישע משפחה", מסביר לי הליטאי באידיש בניסיון להוכיח את טענתו… "אני בא ממשפחה חסידית, לכן אני שומר את המנהגים הללו… ההורים שלי היו חסידים, אני למדתי בישיבות ליטאיות ונהייתי ליטאי, אבל המקור שלי הוא חסידי, ולכן אני שומר את המנהגים הללו".
אבל ההסבר לא הניח את דעתי. "ומה עם השטריימל? שאלתי… למה אתה לא חובש שטריימל? למה את נרות החנוכה אתה מדליק בחלון כמנהג הליטאים ולא ליד המזוזה בתוך הבית כמנהג החסידים? למה נוסח התפילה שלך הוא נוסח אשכנז ולא נוסח ספרד? למה אתה לא עומד על כך שהילדים שלך יגדלו פאות ארוכות, ושילכו למקווה כל בוקר לפני התפילה? למה דווקא מצת מכונה ומצה שרויה זה 'בל יראה ובל ימצא' בביתך, ואת כל שאר המנהגים שינית?
הוא חשב קצת ולאחר מכן ענה לי תשובה שנתנה לי שיעור חשוב לחיים: "אתה צודק. אצלנו בבית כן נהגו את כל המנהגים שהזכרת. אבל זה לא היה באותה רמה. חרדת המוות שהיתה נופלת על אבא שלי כשחתיכת מצה נפלה לתוך צלחת עם מרק, נחרטה בעצמות שלי. הצמרמורת שעברה בבשרו כשיצאנו לטיול עם המשפחה המורחבת ואחד מבני הדודים שלנו הציע לי, כילד בן חמש, לאכול מצת מכונה, עדיין גורמת לי להזיע עד היום כשאני רואה מצת מכונה בפסח.
"אני יודע שמצות מכונה הן כשרות למהדרין, אני יודע שכל החברים שלי, וגם רבותי, אוכלים מצת מכונה בלי שום בעיה, ולפעמים אפילו רואים בה הידור גדול יותר ממצת יד, אבל אני לא מסוגל להכניס את זה לפה. אני פשוט לא מסוגל!".
בדרך כלל נוהגים לומר, שיש בתים שבהם ילד שקופץ על הספה, זה דבר שגורם לשבירת כל הכלים ומצדיק תגובה מאוד מאוד נחושה של ההורים, לעומת ילד שלא אומר אמת, וזוכה להערה רפה של האבא.
אבל האמת היא שזה לא שחור לבן. גם בתוך המצוות שאנחנו מקיימים, גם בבית שהוא כן ערכי ושהדברים החשובים ביותר הם נושאים של קיום התורה והמצוות – גם שם אפשר לראות על הילדים שיצאו מהבית איזה סוג 'פרומקייט' היה שם. האם אצלם הקפידו מאוד על מנהגי הפסח, או אולי על תפילה במניין בכל מצב ובכל זמן.
בכל בית שמים דגש על דברים אחרים, זה דבר טבעי ונורמלי לגמרי. לכל אחד יש חיבור שונה למצוות השונות, יש מי שארבעת המינים הם הדבר הכי חשוב בשנה, ויש מי שלסיים את ספר התהילים בכל שבת זה עיקר העיקרים אצלו.
אלו וגם אלו ברוכים יהיו, וזוכים לחנך את הילדים שלהם לדברים טובים.
אפשר לראות את זה בחוש. אפשר לראות משפחות שבהן קמים מוקדם כי האבא קם מוקדם, וכך הוא החדיר בילדים שלו, שמי שישן אחרי השעה שבע בבוקר הוא עצלן נוראי. אפשר לראות משפחות שבהן מכבדים את השבת עם סוגים שונים של דגים וכדו', כי אצלם בבית ההורים היו נותנים חשיבות גדולה לכבד ולענג את השבת בדגים או במאכלים אחרים.
ההתנהגות של ההורים, במיוחד הדברים שההורים מייחסים להם חשיבות רבה, משפיעה על הילדים. זאת עובדה מוכחת!
אנחנו צריכים להיות ערניים לעניין ולשים לב לכך. זה מאוד מאוד מחייב.
**
אבל יש כאן עוד נקודה חשובה, וכדי להבהיר אותה אני רוצה לספר סיפור:
היתה פעם קבוצה של חסידי קרלין, שנסעו לשבת או לחג בצל רבם, בעיר קרלין. בדרכם, הם נקלעו לעיר טשורטקוב, והם הבינו שהם יצטרכו להישאר בעיר עד אחרי השבת.
היה זה ביום רביעי או חמישי בשבוע, והחסידים היו מאוד מודאגים… הרי אצלם בקרלין המנהג הוא להתפלל בקול גדול, הם צועקים בתפילה מתחילתה ועד סופה, ממש צועקים בקול גדול, ואילו בבית הכנסת של הרבי מטשורטקוב נוהגים להתפלל במתינות ובטון רגוע ושלו. בלי לצעוק…
"זה לא יפה שאנחנו מגיעים לבית כנסת של רבי אחר, ומתחילים להשתלט להם על המקום ולצעוק בתפילה", אמרו החסידים בינם ובין עצמם… מצד שני, להתפלל בשקט? זה לא בא בחשבון. איך אפשר בכלל לומר 'לכו נרננה' ולשמור על טון שקט ושלו. זה לא הגיוני!
"חשבו וחשבו עד שהחליטו לאזור אומץ, לגשת אל הרבי מטשורטקוב בעצמו ולבקש ממנו רשות שירשה להם להתפלל בקול גדול: "אם הרבי ירשה לנו, לא תהיה בכך פגיעה בכבודו… הוא בוודאי יסכים, למה שיתנגד?".
הם באו לרבי, הציגו את עצמם כחסידי קרלין ומאחר והם נשארים כאן בשבת הקרובה, הם מבקשים רשות לצעוק בתפילה…
להפתעתם הגדולה השיב להם הרבי מטשורטקוב בתקיפות נחרצת: "בשום אופן! אני לא מסכים! פה זה לא קרלין וזה לא מקובל לצעוק פה בתפילה!"
יצאו החסידים במפח נפש. אבל אם הרבי מטשורטקוב לא מסכים מה אפשר לעשות… כשבאה השבת הם נכנסו לבית הכנסת 'עם האף למטה', כל אחד תפס פינה אחרת, והם ישבו כך בשקט, מתפללים מתוך הרגשה לא נעימה…
אט אט החלו מילות התפילה לחלחל לליבם, ההתלהבות החלה לבעור, ובתוך זמן קצר כבר החל אחד מהם לצעוק בתפילה. עברו שתי דקות ועוד אחד מצטרף אליו, וכשהגיעו ל'כגוונא' כל בית הכנסת רעש וגעש מקול תפילתם הנלהבת ושל הקרלינאים הזועקים…
כשהסתיימה התפילה, הם תפסו את עצמם… מה עשינו? הרי ביקשנו רשות, הרבי הורה לנו במפורש שלא לצעוק בתפילה ואנחנו המרינו את פיו בלי ששמנו לב. הם נורא נבהלו וניגשו אל הרבי כדי לבקש את סליחתו, בתקווה שהוא לא הקפיד עליהם.
הרבי מטשורטקוב שמע אותם, ואמר להם "אדרבה, מאוד נהניתי מהתפילה שלכם. איזה 'ברען' איזו התלהבות! אה תפילה עם גישמאק אמיתי".
שאלו אותו החסידים: "ילמדנו רבינו. מתחילה מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר? אם לצעוק בתפילה זה טוב, למה הרבי אסר עלינו מלכתחילה. אם זה לא טוב לצעוק בתפילה, למה הרבי משבח את התפילה שלנו עכשיו?"
ענה להם הרבי תשובה ניצחת: "להתפלל בהתלהבות זה טוב, זה מצוין, ככה צריכים להתפלל! וכשמתלהבים אפשר לצעוק, כל אחד יש לו את הדרך שלו לבטא התלהבות, בקרלין נוהגים לבטא אותה על ידי צעקה בתפילה, אדרבה ואדרבה, אני שמח שהתפללתם בהתלהבות, מי יתן וכל עם ה' יתפללו בהתלהבות.
"אבל כשאתם באתם אלי, ביום חמישי, הרי לא התלהבתם באותה שעה. למה שתצעקו? לתכנן מראש: 'מחר אני הולך לצעוק בתפילה', זאת לא הדרך שאנחנו צריכים לצעוד בה, לכן השבתי לכם בשלילה. אחרי שכבר התחלתם להתפלל וההתלהבות בקעה החוצה בצורה של צעקה, אדרבה ואדרבה, אני יכול רק לשבח אותה!".
**
כלפי מה הדברים אמורים? הרי אנחנו רוצים שכל אבא וכל אמא יכניסו בילדים שלהם את האווירה החיובית בקיום המצוות. אנחנו הרי שואפים לכך, שבבית שלנו ובכל בית, כשמגיעה שבת המלכה תהיה שמחה אמיתית, שכל הבית ירקוד משמחה, אה! באה שבת קודש! איזו מתנה נפלאה קיבלנו מבורא עולם! אנחנו רוצים שכשאבא עושה קידוש, הקול שלו ירטוט מהתרגשות, "אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו… באהבה וברצון הנחילנו!!!". ככה נחדיר בילדים שלנו את אהבת השבת ואת הרצון לכבד אותה ולענג אותה ולשמור עליה מכל משמר…
אבל אי אפשר לעשות את זה מן השפה ולחוץ! גם אם תצעק אלף פעמים: "שבת קודש", ותגיד לילדים שלך שאתה אוהב את השבת ומייחל לבואה… הם מרגישים אם אתה אומר את זה באמת מכל הלב, או שאתה אומר את זה רק כי אתה רוצה לחנך אותם! הילדים לא טפשים, יש להם חושים מאוד מחודדים, והם מרגישים את מה שמסתתר מתחת לדיבורים שלנו.
ולכן, כדי לחנך אותם נכון, אנחנו צריכים לחנך בעיקר את עצמנו. אם אבא ישב וילמד לפני שבת בספרי החסידות או המוסר או ההלכה, מה המשמעות של קידוש בליל שבת, ויבוא הביתה מבית הכנסת כשהוא בוער מבפנים מהמצווה החשובה שהוא עומד לקיים עכשיו, הילדים ירגישו את זה וילמדו ממנו, אם האבא לומד בספרי המוסר כמה חמור העוון של חילול שבת גם אם הוא בשוגג – כשהוא בטעות יתלוש שערה מהזקן שלו, כל הגוף שלו יזדעזע בפחד ובבהלה, והילדים יראו ויפנימו… כשהם יגדלו, אין סיכוי שהם יחללו שבת, לא משנה מה יקרה להם ומה יעבור עליהם. עצם המחשבה על כך תעביר בהם צמרמורת!
כי את הילדים מחנכים לא עם הפה, לא עם הידיים, לא עם ספרים ולא עם שיעורי מוסר. את הילדים מחנכים עם הלב! זה החינוך הכי יעיל, זה החינוך הכי איכותי, זה החינוך שיישאר טבוע בדמם גם בעוד עשרות שנים.