בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ
"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (לג, יח)
ראה משה שהיה עת רצון
לאחר שחטאו ישראל בעגל, משה רבנו מדבר עם הקב"ה פנים אל פנים "כאשר ידבר איש אל רעהו", ומבקש ממנו שיסלח לעם ישראל על חטא העגל. ואז אומר משה: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך… הראני נא את כבודך".
פירש רש"י: "ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול לראותו מראית כבודו".
והדבר צריך ביאור, כשמשה רואה שזו עת רצון ודבריו מקובלים – שיודה לה' על שבטובו הגדול הוא מתרצה על החטא שחטאו ישראל ומוכן למחול ולסלוח להם. איך עולה בדעתו של משה לנצל את שעת הכושר הזו כדי לבקש מהקב"ה בקשות נוספות?
למה הדבר דומה, לאדם שפגע בחברו והזיק לו, ובא המזיק לחברו ומבקש ממנו סליחה על מעשהו, וכשרואה שהוא סולח לו, הוא מוסיף ואומר לו: "אני זקוק להלוואה, אודה לך אם תתן לי הלוואה"… אומר לו חברו: "תגיד תודה שסלחתי לך ולא תבעתי אותך על הנזק שעשית לי, ואתה עוד מעז לבקש ממני הלוואה?!"…
אומר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל: אין עת רצון גדולה בשמיים כמו הזמן שאדם שב בתשובה או הרגע שבו אדם מתעלה על עצמו ומתגבר על יצרו. אדם שמתגבר על עצלותו הטבעית וקם בבוקר בזריזות לעבודת הבורא, אדם כעסן שבולם את כעסו, אדם שמתגבר על יצרו ושומר על עיניו – ערכה של ההתגברות הזאת לא יסולא בפז. הרגע הזה הוא שעת רצון גדולה, שערי שמים פתוחים לרווחה ותפילותיו נענות מן השמים.
אומר דוד המלך: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד). "ואני תפילתי לך ה'" – כשאתה בא להתפלל ולבקש בקשות מהקב"ה, תדאג שתהיה זו "עת רצון", כי תפילה בעת כזו ממהרת להתקבל. וכשיש עת רצון, אפשר לבקש ולהוסיף ולבקש, והקב"ה שומע את כל הבקשות ונענה – "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיהו מט, ח).
להשתתף בצער ובשמחת החבר
איך יוצרים "עת רצון"?
בספר "כתר שם טוב" מובא בשם הבעל שם טוב זיע"א: המקטרגים בשמיים יוצרים מחיצה של ברזל בין עם ישראל לאביהם שבשמים. אך כשיהודי נמצא בצרה וחברו נאנח על צרתו – מחיצת הברזל הזו נופלת ונוצרת "שעת רצון" גדולה בשמים. אנחה אחת של יהודי על צערו של חברו מחוללת גדולות ונצורות בשמים.
אך לא פחות ממעלת ההשתתפות בצער הזולת, גדולה מעלתו של מי שמשתתף בשמחתו של חברו. כשהשני שרוי בצער – קל לאדם להשתתף בצערו, כי מצבו שלו טוב לעומת חברו. הקושי הגדול יותר הוא לשמוח בשמחת הזולת כשהוא עצמו שרוי בצער. וקשה מזה – לשמוח בשמחת חברו כשחברו נושע בדבר שהוא עצמו מייחל לו ועדיין לא זוכה להיוושע.
למשל: יש לו בת בשידוכים בגיל מתבגר וה'עסק' תקוע. הדבר משפיע על כל החיים, בבית שוררת אווירת נכאים. והנה, בשעות הערב, עולים מדירתם של השכנים קולות שירה וצהלה. מה קרה? מתברר שהערב בת השכנים התארסה. ה'ווארט' בעיצומו, חבריו של החתן מהישיבה גודשים את הדירה ושרים בקול גדול. בדרך הטבע, השירה הזו צורבת את נשמתו, קשה לו לחשוב על כך שאצלו בבית יש בת מתבגרת ושוררת אווירת נכאים. אך הוא מתעלה על עצמו ולבו שמח בשמחת שכנו כאילו זו שמחתו שלו. באותה שעה הוא יוצר "שעת רצון" גדולה בשמים, ותפילתו היא כתפילת הכהן הגדול בקדש הקדשים ביום הכיפורים!
כשמישהו פגע בך והזיק לך, בדרך הטבע אתה אמור לכעוס ולהקפיד עליו. אך אם אתה מתעלה על עצמך וסולח לו, אתה יוצר "שעת רצון" גדולה בשמים, ובזכות זו תזכה לסליחה ומחילה מן השמים. מי יודע איזו קפידא אתה מסיר מעליך!
שכרה של סליחה
רבי דוד ברוורמן שליט"א מ"ערכים" סיפר סיפור שריגש אותי מאד:
בחודשי הקיץ מתקיימים בהרי ה"קאנטרי" בניו יורק מחנות קיץ לבנות הסמינרים. בגלל ניתוקן של הבנות מהבית למשך כל תקופת המחנה, יום שלם ב'קמפ' מוקדש ל'יום משפחה'. ביום זה באים ההורים, האחים והאחיות, לבקר את הבת ב'קמפ' ושוהים עימה במשך כל היום. לעתים מצטרפים לביקור גם הסבים והסבתות שרוצים להשתתף במפגש המשפחתי החווייתי.
יהודי בשם רובי הביא את אביו הקשיש לבקר את הנכדה. במהלך היום פגש שם הסבא יהודי זקן שאף הוא בא לבקר את נכדתו. הוא בירך אותו לשלום ושוחח עמו שיחה קלה, וכעבור זמן קצר הם נפרדו לשלום וכל אחד שב אל בני משפחתו.
שאל רובי את אביו: "מיהו היהודי שפגשת?". אמר הסבא: "זה חברי הטוב מימי ילדותי ברומניה, לפני השואה".
תמה הבן: "היה לך חבר ילדות שלא נפגשת עמו שנים רבות, וכשסוף סוף אתה פוגש אותו באקראי – אתה מסתפק באמירת שלום ובשיחה חטופה של שתי דקות?!"
הסבא ניסה להתחמק, אך התחמקותו רק הגבירה את סקרנותו של רובי. כשראה הסבא כי בנו לא יניח לו, אמר לו: "אם אתה מתעקש כל כך – אספר לך"…
וכך סיפר: "גרנו ברומניה. כשהנאצים עלו לשלטון ורוחות מלחמה נשבו בכל אירופה, אבי החליט לעשות מעשה, לעזוב את האזור ולהגר לארצות הברית. תמורת הון עתק הוא השיג ויזה לכל בני המשפחה, רכש עבורנו כרטיסי נסיעה באוניה, אסף את מעט חסכונותיו ומטלטליו, וכולנו המתנו בקוצר רוח ליום ההפלגה.
"חברי הטוב בא לבקר אותי בביתנו. סיפרתי לו כי בעוד יומיים אנו עוזבים את רומניה ונוסעים לארצות הברית. חברי תמה: 'איך השגתם ויזה?'. אמרתי לו שאבי שילם סכומי כסף גדולים לשחד פקידים כדי להשיג את הויזה לכל בני המשפחה. הוא התלהב מכך ושאל אותי: 'היכן הוויזות?'. אמרתי לו: 'אבי החביא אותן במגרה בחדרו'. הלכתי אתו לחדר של אבי, שלפתי מהמגירה את הוויזות ואת כרטיסי הנסיעה ונפנפתי בהן בגאווה…
"עברו יומיים, הגיע יום ההפלגה. התיקים והמזוודה כבר ארוזים, כולנו מוכנים ליציאה מהבית. כשפתח אבי את המגירה כדי לקחת את הוויזות ואת כרטיסי הנסיעה חשכו עיניו: המגירה ריקה, הוויזות והכרטיסים נעלמו.
"עד היום חקוקה בזכרוני זעקת השבר שהשמיע אבי. חיפשנו את המסמכים בכל הבית, חיטטנו בכל מקום אפשרי, אולם לא מצאנו אותם, כאילו בלעה אותם האדמה.
"שבועות רבים של מאמץ, סכומי עתק ששולמו להשגת הוויזות ולרכישת הכרטיסים – הכל ירד לטמיון. כל התקוות והחלומות שלנו התנפצו ברגע אחד.
"ואז נזכרתי בביקור של החבר שלי בביתנו יומיים קודם לכן. חשבתי בלבי: החבר שלי הוא האדם היחיד שידע היכן מוחבאים הוויזות והכרטיסים, אולי הוא יוכל לעזור לי. הלכתי לביתו, אך איש לא היה בבית. ביררתי אצל השכנים היכן חברי והיכן בני משפחתו, והם סיפרו לי כי זמן קצר לפני כן הם עזבו את הבית.
"ואז התגלתה לנו האמת המרה במלוא כיעורה: חברי הטוב גנב מהמגירה של אבי את הוויזות ואת כרטיסי הנסיעה ונתן אותם לאביו. האב החליט לעשות בהם שימוש לעצמם והם הפליגו לארצות הברית.
"עולמנו חרב עלינו. נאלצנו להישאר ברומניה. כעבור זמן פרצה מלחמת העולם. הנאצים הגיעו לעירנו ולקחו את כולנו למחנות ריכוז. כל המשפחה נעקדה על קידוש ה', אני היחיד ששרדתי מהשואה.
"הזקן שפגשתי ב'קמפ' הוא אותו חבר שגנב את המסמכים מהמגירה של אבי!"
הסבא סיים את סיפורו המזעזע. הבן רובי היה המום, הוא לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. לאחר שהתעשת, אמר בזעם: "אבא, לאדם הזה אתה אומר 'שלום'?! הוא נושא באחריות למותם של הוריך ושל כל בני משפחתך!"
אמר לו הסבא: "בני יקירי, דע לך שבתקופה ההיא כמעט יצאתי מדעתי מרוב צער, לבי היה אכול מרוב כעס כלפי חברי. בכל פעם שהציפו אותי געגועים אל הורי ובני משפחתי והרגשתי בודד בעולם, התמלאתי עליו כעס נורא. הרי הכל בגללו! אמרתי לעצמי: לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא אותו ואעשה בו שפטים!
"בינתיים חלף זמן, הקמתי משפחה, נולדו לי בנים ובנות. עם הזמן התחלפו מחשבות הזעם ורצון הנקם במחשבות אחרות. אמרתי לעצמי: ה' הציל אותי ממוות ונתן לי את החיים במתנה, האם אבזבז את החיים היקרים האלה על כעס ומרירות? מה ייצא לי מזה? מה ארוויח? וכי אקבל בחזרה את ההורים שלי, את אחי ואחיותיי? החלטתי למחוק הכל, להשאיר הכל מאחורי ולהתמקד בטוב. וברוך ה' יש לי הרבה טוב: משפחה טובה, עסקים פורחים".
"לכן" – הוסיף הסבא – "כשפגשתי אותו ב'קמפ' אמרתי לו 'שלום'. למה לא? אם החלטתי לשים הכל מאחוריי, עלי לומר לו 'שלום'. ברגע הראשון הוא היה בהלם, הוא לא האמין שכך אנהג כלפיו. שוחחנו מעט וכל אחד הלך לדרכו".
אמר לו הבן: "אבא, איך אתה מסוגל לסלוח לו?!"
אמר הסבא: "אמרתי לך שזכיתי בהרבה טוב. זכיתי לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כולם שומרי תורה ומצוות והולכים בדרך ה'. ה' הצליח דרכי וראיתי ברכה בעסקיי. אתה יודע בזכות מה זכיתי לכל הטוב הזה? אני מאמין שהכל בזכות זה שסלחתי לו! זה לא קל, זה ממש על-אנושי. כשהקב"ה ראה כיצד אני מתגבר ומתעלה על עצמי ושם את הכל מאחורי – הוא השפיע עלי את כל השפע הזה!"
הימים הקשים – המפתח לישועה
לעתים באים על האדם ימים קשים. הוא לא מבין על מה עשה ה' ככה, מדוע כל זה מגיע לו. הוא כפסע מייאוש מוחלט, לא רואה שום תקווה באופק. והנה, לימים מתברר לו שאותם ימים קשים היו הסיבה והמפתח לישועה הגדולה שבאה אחריהם. אילו היה יודע זאת מראש, הוא לא היה נופל ברוחו, אדרבה, הוא היה שמח בהם שמחה גדולה ומודה לה' על שהביא אותם עליו.
דוגמא נפלאה לכך הוא הסיפור של אביתר הכהן, כפי שמובא בספר שמואל וספר מלכים:
דוד המלך ברח מפני שאול המלך, חותנו. יהונתן בן שאול לא נתן לו כיכר לחם צידה לדרך, כי הוא היה המום מכך שאביו רוצה להרוג את דוד רעו האהוב כנפשו. על כך נענש יהונתן שנהרג על ידי פלישתים בהר הגלבוע.
דוד המלך הגיע לנוב עיר הכהנים ובא אל אחימלך הכהן הגדול. דוד היה רעב ללחם, וכשראה את לחם הפנים, אמר לאחימלך כי אוחז אותו בולמוס וביקש ממנו להביא לו לחם לאכול, אפילו מלחם הפנים. אחימלך נתן לו לאכול מלחם הפנים. דוד ראה שם את דואג האדומי, הוא אמר לו כי מותר לאפות לחם הפנים חדש. בין דוד לדואג התפתח ויכוח הלכתי. האדם הראשון שניצח את דואג בהלכה היה דוד המלך.
אחימלך נתן לדוד חרב. הוא לא עשה זאת כדי לסייע לדוד בבריחתו משאול, שכן אחימלך לא ידע כלל ששאול רודף אחריו ומבקש את נפשו.
דואג קינא בדוד, הוא בא אל שאול ואמר לו: דע לך כי אחימלך וכל נוב עיר הכהנים מרדו בך, אחימלך נתן לדוד לחם וחרב וכל כהני נוב ראו זאת. אמר לו שאול: אם כך הם מורדים במלכות וחייבים מיתה, לֵך והרוג אותם.
לקח דואג חמשת בני פילגשי שאול והלך לנוב והרג את כל כהניה, בראשם אחימלך. לאחימלך היה בן יחיד קטן, אביתר, שהוחבא בקודש הקודשים וכך ניצל ממיתה. דוד המלך אימץ את אביתר לבן ומינה אותו לכהן גדול, כממלא מקום אביו.
מצד מדרגתו אביתר לא היה ראוי לרוח הקודש, אבל בזכות דוד שריחם עליו ואימץ אותו כבן, הקב"ה השרה עליו רוח הקודש והוא ידע לשאול באורים ותומים.
לימים, אבשלום בן דוד מרד באביו המלך. הוא גנב את כל לב ישראל ואת לב הסנהדרין ואת לב אביו. דוד המלך נאלץ לברוח מפני אבשלום בנו. היה זה עונש מן השמים על מעשה בת שבע. אל דוד נלווה אביתר, ודוד ביקש ממנו שישאל באורים ותומים לדעת מה דינו. אביתר שאל באורים ותומים, אך לא נענה. ולמה? כי באותה עת מידת הדין היתה מתוחה על דוד בגלל מעשה בת שבע ואין לו את הזכות להיענות ברוח הקודש.
ואז אמר דוד המלך לאביתר: אינך ראוי להיות כהן גדול!
עוגמת נפשו של אביתר היתה גדולה. הוא היה נאמן לדוד וברח עמו מפני אבשלום, ולבסוף דוד מעביר אותו מהכהונה ותחתיו מתמנה צדוק הכהן.
בסוף ימיו ציוה דוד ששלמה בנו ימלוך אחריו. בניו הגדולים של דוד, אמנון ואבשלום, נרצחו. הבן הגדול מבין בניו של דוד שנותרו בחיים היה אדוניה. אדוניה דרש את המלוכה לעצמו, הוא פעל לתפוס את השלטון ולמנוע משלמה לעלות לכס המלוכה. ומי תמך באדוניה? אביתר הכהן.
נתן הנביא בא אל בת שבע אֵם שלמה ויעץ לה כיצד לדבר עם דוד על מלוכת שלמה. בת שבע דיברה עם דוד, ותוך כדי שיחה הצטרף נתן הנביא והוסיף את דבריו. דוד המלך החליט להמליך את שלמה תחתיו, לשם כך שלח את צדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן יהוידע להמליכו בנחל גיחון.
לימים ציווה שלמה על בניהו להוציא את אדוניה להורג. גם יואב בן צרויה נהרג במצוות שלמה המלך. ומה היה סופו של אביתר הכהן? שלמה המלך קרא לאביתר ואמר לו: פעמיים מרדת – פעם באבי ופעם בי. מצד הדין עלי להמית אותך כדין מורד במלכות. אבל אני לא אמית אותך. ומדוע? כי כשדוד אבי ברח מפני אבשלום הצטרפת אליו והתענית אתו, היית שותף לסבל שלו. על כן במקום להמית אותך אתה תִגְלה לענתות, עיר הכהנים, תשב שם ותינצל.
הימים הכי קשים של אביתר היו כאשר הוא הודח מהכהונה הגדולה. איזה צער, איזו עוגנת נפש! ומה התברר? שבזכות הימים ההם הוא קיבל את חייו במתנה. כל מי שהיה עמו נהרג, ורק הוא ניצל!
יום אחד סיפרתי לידיד קרוב שלי את כל הסיפור של אביתר הכהן. כשידידי שמע את המסר העולה ממנו, הוא התרגש מאד ופרץ בבכי. נבהלתי: "מה קרה?" אמר לי: "הסיפור הזה הוא בשבילי כמו מים קרים על נפש עייפה".
ואז הוא סיפר את סיפורו: מזה כמה שנים הוא סובל מערמונית מוגדלת – 'פרוסטטה'. הוא מטופל בכדורים ומדי כמה זמן עליו לערוך בדיקת אולטרסאונד למעקב. אין צורך לומר שהדבר הכביד על חייו והשפיע על מצב רוחו.
והנה, באחת מבדיקות האולטרסאונד התקופתיות גילו באחת מכליותיו גידול ממאיר. אמר האיש: "לא הבנתי למה הקב"ה הביא לי את הפרוסטטה הזו, מה זה חסר לי… עד שהתברר לי שזה מה שהציל את חיי! בזכות הצורך במעקב גילו אגב כך את הגידול בכליה, ומכיון שהגילוי היה בשלב מוקדם ניתחו אותי, ובחסדי שמים יצאתי מכלל סכנה!"
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)