- וכי יש רגע שמח יותר מזה של ברכת שהחיינו בליל יום הכיפורים
תלמידו הג"ר חיים אלימלך קורנברג סיפר שפעם טייל איתו יחד בבין הזמנים במשעולי עיירת עמנואל שבשומרון, לפתע עלה בשיחתם ענין של יום הכיפורים, נענה רבינו ואמר לו: "וכי יש רגע שמח יותר מזה של ברכת שהחיינו בליל יום הכיפורים, האם ישנו זמן משמח יותר בשנה מהיום הקדוש שבו הקדוש ברוך הוא מוחל עוונות". כשסיפר זאת רבי חיים שב ונזכר בשנות נעוריו והיה מתאר את אותה שעת קודש הקדשים במחיצתו של רבינו בזמן שהחיינו בישיבה, אשרי עין ראתה זאת, את רבינו בוכה בגיל באמירת פסוקי "אור זרוע לצדיק".
הביטוי החד ביותר לצורה שבה חי ביראה עילאה הינם הדברים שכותב רבינו, איש האמת שרחק כל חייו ממליצות וממשהו שאינו אמת לאמתה, והוא מסיים את צוואתו "בתפילה להקב"ה בעל הרחמים והסליחות היודע שברון לבי שירחמני ויסלח לי על כל מה שחטאתי ופשעתי, ואני מתחרט עליהם".
- מדוע לומר כל נדרי ברגע המרומם והגבוה של תחילת היום הקדוש ביותר בשנה
פעם הקשה, שהנה בתחילת יום הקדוש אנו אומרים "כל נדרי", ולכאורה, האם זה מה שעושים ברגע המרומם והגבוה של תחילת היום הקדוש ביותר בשנה שכל קהל ישראל מתאסף, והרי לכאורה היה יותר מתאים שבתחילת היום הקדוש ישפכו את הלב בתפילות נשגבות כמו שעושים בנעילה, ולא בהתרת נדרים ומסירת מודעה על העתיד?
הסביר רבינו, יכול אדם להיסחף במחשבותיו עדי מרום ובשרעפיו הוא מרגיש דבוק בקונו, ואילו הלכה למעשה עדיין המכשלה תחת ידו. לכן תקנו את אמירת "כל נדרי", כי ראשית אנו חיים בעולם המעשה, בעולם של תרי"ג ציוויים ואיננו יכולים לזוז כמלוא נימא מהנפסק בשו"ע, וממילא מה שייך להשתפך כעת בתפילות ובבכיות, הלוא עדיין יש לנו עצה למעשה לתקן המעשים עפ"י השו"ע, אם על נדרים שכבר נדרנו או על נדרים שנידור מעתה, דבר ראשון הוא תיקון המעשים בפועל עפ"י השו"ע וזהו תחילת עבודת היום הקדוש.
- האם עדיף לומר וידוי ארוך ומפורט או שדי לומר בכוונת הלב את הוידוי שבמחזור?
בערב יום הכיפורים סמוך לתפילה זכה ו"כל נדרי" ניגש תלמיד לשאלו בשאלה שרבים מסופקים בה, איך ראוי לנהוג בוידוי תפילות יוהכ"פ, האם ראוי לומר וידוי מפורט עם דפים מפורטים היטב וכדו' או כוונת הלב במילות הוידוי שבמחזור. השיב רבינו בארשת פניו הרציניות של ערב יום הקדוש שתלוי כל אחד לפי טבעו ואיש הישר בעיניו יעשה, דהיינו שכל אחד יבחן עצמו איך הוא מצליח יותר לכוון ולהתעורר, האם באמירת וידוי מקירות לבו או בפירוט כל האפשרויות, אך העיקר הוא לכוון ולהתעורר.
חתנו הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג סיפר שכאשר התפלל איתו פעם ביוה"כ, ראה איך האריך בתחנונים בווידוים ובכל "על חטא שחטאנו" נראה היה לרואה, כאילו הוא ה"בעל עבירה" הכי גדול בבית הכנסת, ואף צריכים היו לחכות לו מחמת אריכותו הרבה. כך מעידים גם תלמידי "קול תורה" שבהיותו בישיבה ברוב השנים האריך בעל חטא שבחזרת הש"ץ למרות שחיכו לו.
- הרגשתי שאני שואב משעות אלו במחיצתו יראת שמים לכל ימות השנה
בענין זה מספר הג"ר יעקב וינגולד: שנים רבות זכיתי לשבת ולהתפלל סמוך ונראה ממש למחיצתו בהיכל הישיבה הקדושה ביום הכיפורים, וכל שנה ושנה מחדש במשך שנים רבות נוכחתי לראות בחוש את אימת הדין, הפחד והרצינות מן הדין, פחד שהיה נראה בברור על פניו. לגודל קדושת היום חס על כל רגע ורגע ממנו, לנצלו כראוי שלא ילך חלילה לאבוד ללא ניצול. הוא איחל גמר חתימה טובה רק לבודדים מזקני ת"ח ותו לא, והסתפק באמירת גמר חתימה טובה באופן כללי לרבים, וכך גם אחרי גמר שיעורו היומי לפני ר"ה ויוכ"פ, על אף אהבתו לתלמידיו בשיעור, חס על זמן יקר באימת ימי הדין והסתפק באיחולי כוח"ט כלליים לכל משתתפי השיעור.
תלמיד אחר מספר, כשראיתיו לראשונה בערב יוהכ"פ וביום הקדוש עצמו, ראיתיו בוער ביראת שמים, ומאז הקפדתי כל שנה להימצא בקרבתו בשעות אלו, הרגשתי שאני שואב משעות אלו במחיצתו יראת שמים לכל ימות השנה וככל שראו זאת ביום הקדוש, הרגשנו את השמחה והאושר הגדולים במוצאי יום הכיפורים.
- מופלא לראות איך גם בתוך אימת הדין, היה ראשו נתון לזולתו
מופלא לראות איך גם בתוך אימת הדין, היה ראשו נתון לזולתו. ערב יום הקדוש עבר תחת לביתו של רבינו, המחנך הרה"צ רבי יצחק משה יעקבזון, רבינו ראהו מהחלון למעלה וקרא לו, שדבר לו אליו, רבי יצחק משה הזדרז לעלות ורבינו אמר לו שיאמר לאחיו פלוני שלא יצום בלי הוראת רופא, היות וזכר שסובל מבעיה בריאותית מסויימת.
כך מספר גם הג"ר בן ציון שפירא שפעם במוצאי יום הכיפורים מיד אחרי מעריב רבינו קרא לו ובקשו להיכנס לחדרו ולהתקשר לבני משפחת הגה"צ רבי חיים טודרס הרשלר, לשמוע איך עבר עליו הצום, הוא עצמו לא יכל עדיין להתקשר שכן שמר על זמן ר"ת, אבל בלבו דאג, ולכן ביקש להתקשר מיד עם צאת הצום.
- מהי ההוה אמינא לומר "צדיקים אנו ולא חטאנו"
בעיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים היו בשערי ארץ ישראל ופחד גדול שרר בעקבות כך, התארגנה עצרת התעוררות ותפילה בקבר רחל. בדרכו לעצרת ישב רבינו באוטובוס ליד הגאון רבי הלל ויטקינד (ראש ישיבת בית יוסף נובהרדוק), ניצל רבינו את זמן הנסיעה ושאלו, מה הפירוש במה שאנו אומרים בווידוי "שאין אנו עזי פנים לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", דבשלמא מי שמגיע לפני בית דין של מטה ואומר למרות שיכולתי להסתיר את חטאי ובכל זאת באתי להודות על החטא, אז יש בזה דרגה מסוימת שהוא מודה על האמת, אך מי שבא להתוודות לפני השי"ת שלפניו נגלים כל התעלומות, ואומר צדיק אני ולא חטאתי, הרי הוא מבזה בזה את עצמו, שהרי הקב"ה יודע את כל מעשיו גם מה שעשה בסתר, ואם לדעתו הוא בגדר "צדיקים אנחנו ולא חטאנו" על מה בדיוק הוא מתוודה "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו"?
הסביר רבינו, שדוד המלך (במזמור ע"ג) הרי מתאר איך "דרך רשעים צלחה" בצורה כל כך מפליאה, עד "כי אין חרצבות למותם ובריא אולם, בעמל אנוש אינו ועם אדם לא ינוגעו, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל", עד כדי כך שדוד המלך אומר "ואני כמעט נטיו רגלי", ומפרש רש"י: מטרם שומי זאת אל ליבי, כמעט נטיו רגליו ושופכו אשורי לנטות מאחורי המקום.
בזמן כזה שהרשעים כל כך מצליחים יש מקום לאדם ללמד זכות על עצמו, שאם דוד המלך משיח השם כמעט נטו רגליו, אנו לאחר אלפי שנות גלות והסתר פנים יכולים לומר "צדיקים אנחנו ולא חטאנו". ולכן אנו אומרים בתפילה שאין אנו עזי פנים לומר "לא חטאנו" אלא מודים אנו שחטאנו, ומבקשים מהבורא יתברך שימחל לנו".
רבינו סיים וסיפר, שהרב ויטקינד נהנה מאד מהדברים ואמר: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי!
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'גאון ישראל')