"תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (יח יג)
בספר 'ופריו מתוק', שחיבר הרה"ג רבי ארז חזני, מובא מעשה שאירע לאחר חתונה יוקרתית, שכאשר הגיעו האורחים לבתיהם התעוררו אצלם כאבי-בטן חזקים. בבירור מהיר נודע שהמנה הראשונה, שהכילה דגים, היתה מקולקלת, ומזה נבעו הכאבים.
בעלי השמחה באו אל מנהל האולם ואמרו לו, שהוא מחויב לפצותם על מה שאירע. המנהל, בניגוד להרבה מקרים אחרים, לא הכחיש את מחויבותו לכך, ונאות לפצותם.
הצדדים הסכימו ביניהם שמנהל האולם ייתן להם 20,000 שקלים, וכך יוכלו המחותנים לתת כמה מאות שקלים לכל מי שנפגע, ונגרמו לו כאבי בטן.
המחותנים הודיעו לכל האורחים שיגיעו לקחת את הכסף, וכל אורח הזדהה ואמר מאיזה צד הגיע לחתונה. והנה, כאשר הגיע אחד האנשים לקבל כסף, ונשאל לאיזה צד הוא משתייך, השיב 'אני מצד המזכים'… בעלי השמחה חשבו שלא שמעו טוב, ושאלוהו פעם נוספת מצד מי הוא מגיע, והלה השיב שוב שהוא שייך ל'מזכים'…
והסביר: אני אדם עני שאין לי מה לאכול בבית, וכיון שיודעני שמנהג ישראל קדושים הוא להזמין עניים לחתונה, כדי לזכות את בעלי השמחה, להשרות אווירה של מצוה וקדושה, לכן הגעתי ליטול חלק בשמחתם, והרי גם אני קלקלתי את קיבתי בגלל הדגים הבאושים, ומגיע לי פיצוי…
בעלי השמחה רוצים שהעניים יבואו לחתונה
כאשר הגיע הסיפור אלינו, חשבתי שהדבר דומה לנאמר במסכת בבא קמא (מ"ז ב') שאדם הכניס סם-המוות לחצרו של חברו, והפרה שהיתה בחצר אכלה את הסם ומתה, ובעל החצר תובע את המזיק על דמי פרתו.
הגמרא אומרת שאינו חייב לשלם, כי הוא יכול לומר לבעל הפרה 'הוה לה שלא תאכל', דהיינו מי אמר לפרה לאכול, הרי היא יכולה שלא לאכול, ואם אכלה ומתה, אינני חייב בכך.
גם בנידוננו אפשר לומר, שלמרות שלעני יש זכות לבוא ולאכול, מפני שהוא מזכה את בעלי השמחה, אבל במציאות הוא לא נמנה על האורחים שהוזמנו במפורש, ולכן אפשר לומר לו 'הרי לא היית חייב לאכול'!
גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר, שלדעתו בעלי השמחה רוצים שעניים יבואו לחתונה, והם שמחים על בואם של אלה שאין להם מה לאכול, והרי זה כאילו הם מוזמנים במפורש להגיע לחתונה.
בני הזוג העמיסו על עצמם מטלה נוספת
נספר כאן על מי שעושה מצוות בענייני מאכלים, ומוכיח בכך את נאמנותו לה'.
מעשה שהיה בבעל ואשה, שעבדו במטבחה של אחת הישיבות, והכינו לבחורים את כל המאכלים. אנחנו מדברים על תקופה של לפני כ-60 שנה, כשהחלב עדיין לא היה מפוסטר, ובני הזוג היו צריכים להרתיח את כדי החלב שניתנו לבחורים.
לאחר ההרתחה נוצר קרום בראש הכד, וקרום זה היה בריא מאד, והביא לחיזוק הגוף לכל מי שאכל אותו, אלא שדא-עקא; כמות הקרום היתה מועטת מאוד, ובוודאי לא הספיקה לכל בני הישיבה וצריך היה לבחור למי לתת את הדבר המשובח הלזה.
בני הזוג לא היו מחויבים לעשות מאומה בענין. אף אחד לא הורה להם להתעסק עם חלוקת הקרום. אבל הם העמיסו על עצמם משימה נוספת, וביקשו מבני הישיבה לידע אותם מי למד בלילה בהתמדה גדולה. השמות שהגיעו אליהם, זכו באכילת הקרום הבריא.
זו דוגמא מופלאה, של אנשים שלא היו מחויבים להעמיס על עצמם עבודה נוספת ובכל זאת עשאוה למען כבוד שמו יתברך, וכבוד תורתו.
בעל הבית סירב לקום מהסעודה
יש מקרים, שהקב"ה בעצמו ובכבודו מעיד על האדם שהוא זכאי ליטול שכר על מעשיו הטובים, מפני שבמעשיו אלה הוכיח שעשה זאת לכבוד השם יתברך. כך היה למשל אצל פינחס, כשחז"ל אומרים על הפסוק "לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום" – 'אמר הקב"ה, בדין הוא שייטול שכרו'
המגיד מדובנא המשיל על כך משל נמרץ, שתיאר מעשה בבחור שהתגולל ברחובות, והוא רעב ללחם. פגש בו אדם אחד ואמר לו, שברשותו נמצא בית מסחר, 'ולכן הוא מציע לך שתבוא ותסייע לי, ואני אתן שכרך באכילה ובשתיה, וגם בגד ללבוש תקבל ממני, ומקום ללון'.
הבחור הסכים ובא לעבוד אצל האיש ההוא, ועשה מלאכתו בנאמנות, ובעל הבית שילם לו שכרו.
והנה הגיע יום הפורים, ובעל הבית ובני משפחתו סעדו יחדיו, וכמובן שגם הבחור היה עמהם. באמצע הסעודה נשמעו דפיקות בדלת, ומשפתחו מצאו על המפתן אדם שביקש לרכוש סחורה.
בעל הבית השיב, שאין באפשרותו לקום באמצע הסעודה ולגשת לבית המסחר. גם כאשר העלה האיש את המחיר, ואמר שהוא מוכן לשלם על הסחורה פי שתיים ושלוש, סירב בעל הבית לקום מסעודתו ולפתוח את החנות.
הבחור שישב בקצה השולחן, קם לפתע ממקומו ואמר לאדונו: "מדוע הינך צריך לטרוח? תן לי המפתח ואני אגש לחנות ואמכור לאיש ההוא את הסחורה!". "אבל אז תיאלץ להפסיד את סעודת הפורים?" – אמר בעל הבית; "כן, אבל זה לא איכפת לי, כי אני שמח לעזור לך להרוויח עוד קצת כסף", השיב הבחור.
וכך היה. הבחור ניגש לחנות וביצע את העסקה, ואת הפדיון מסר כמובן לבעל הבית.
למחרת, הגיע האדון אל הבחור, ובידו חבילה גדולה של שטרי כסף, ומסרה לעובד. כששאלו הנער על פשר הדבר, השיב בעל הבית: "מאחר והנך עובד אצלי כבר שנה שלימה, וכיון שהוכחת לי אתמול עד כמה הנך נאמן לי, עד כדי כך שאתה מוכן לעבוד על חשבון הסעודה, העיקר שארוויח עוד ועוד, החלטתי לתגמל אותך ולשלם לך – מלבד המזון, הביגוד והלינה – במשכורת על כל חודש וחודש שעבדת במשך השנה.
"עד היום חשבתי שאתה עובד אצלי רק בגלל ההטבות שאני מעניק לך, אבל משראיתי את הנאמנות שלך, קיבלתי החלטה להעניק לך את המתנה הכספית הזו", אמר בעל הבית.
זה מה שהיה אצל פנחס, מסביר המגיד מדובנא; כשהתברר שנאמנותו להשי"ת לא היתה רק בגלל החיים שה' נתן לו, שהרי פנחס הקריב את חייו למען הבורא, ואם כן בדין הוא שייטול שכרו.
וכך הוא גם ביחס ליראי-השם המשמשים דוגמא ומופת במעשיהם, ועושים זאת למען שמו יתברך, ועל חשבון זמנם הפרטי, כמו בני הזוג שסיפרנו עליהם, גם אם הם אינם מחויבים בכך.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)