ידוע שבשולחן ערוך (אורח חיים קנה, א) נפסק שהאדם צריך שיהיה לו זמן מסוים ביום שבו הוא לומד, ואותו אסור לו לבטל בעבור כל הון דעלמא. אע"פ שהוא רוצה להשלימו בזמן אחר, אסור לו לבטלו. וזה מה שנותן את הקביעות לתורתו, ורק אז היא פועלת בו מה שהיא צריכה לפעול באדם.
והנה יש שהאדם תמה: מה הפשט? הרי עכשיו אני לומד רק שעה, ואם אשלימו בזמן אחר, אולי אלמד שעתיים, ואפשר שגם אהיה אז יותר רענן. אכן המפרשים מסבירים בטעמא דמילתא כי כשהאדם לומד, לא די שייכנסו בו ידיעות התורה, אלא צריך שייחרטו בלבו, וענין הקביעות מהפך את האדם לכזה שמקבל עליו עול תורה, וזה שהוא מחויב ללמוד כל יום באותו זמן, מאוד מגבילו ומשעבדו, כי הוא צריך לשנות את הכל בשביל זה. מי שיש לו הרבה דברים לסדר ביומו, הרבה יותר קל לו כשהוא יכול להזיז דברים. האדם אומר כך: תן לי להתפלל מיד בבוקר שחרית מנחה וערבית, בשעה שבע כבר אהיה אחרי כל שלושת התפילות, וכך לא אצטרך לרוץ באמצע היום למנחה. כל אחד יודע שבחורף כשמתפללים מנחה מוקדם, זה יוצא בדיוק בשיא העיסוקים, וכשיכולים להזיז מה שרוצים קדימה או אחורה, יכולים להכניס הרבה יותר דברים בסדר היום. יותר מזה, תארו לכם שהאדם יכול היה להתפלל בבת אחת את כל התפילות של כל הימים הבאים. הוא צריך לנסוע לחו"ל וכל ימיו הוא מקפיד להתפלל במנין, והנה הפלא ופלא, ביום ראשון הוא מתפלל כמה פעמים שחרית, כמה פעמים מנחה, כמה פעמים ערבית, הכל עם מנין, ועכשיו הוא יודע שמיום שני עד יום רביעי אינו צריך להתפלל. אך אנו רואים שהקב"ה רוצה שהתפילות לא יזוזו מזמנם כדי שבכל כמה שעות יצטרך האדם להשתעבד. עכשיו צריך לעצור, עכשיו צריך שוב לעצור, עכשיו צריך לחזור אל הקב"ה.
בדווקא זה כך, פסוק הוא בתורה בפרשת בשלח (טו, כב) וילכו שלושת ימים בלי מים, ואמרו חז"ל במסכת בבא קמא (פב, א) שתיקנו שלא יעברו שלושה ימים בלי תורה. לא יתכן שיעבור זמן רב מדי מבלי שהאדם יהיה משעובד לתורה. כך הוא בתורה וכך הוא בתפילה. הקב"ה רוצה בכך, כי כך יוכל האדם לפעול מה שצריך לפעול בעולם.
מתי אעשה גם אנכי לביתי?
ונבאר באותיות: נניח שהאדם עובד בהרבצת תורה, הוא מלמד או מגיד שיעור, ועכשיו משפחתו רוצה לנסוע למקומות הקדושים. הם כולם ששים ושמחים ורק הוא יש לו בעיה. הוא לא יכול להחסיר. המנהל אומר לו: איך תוכל לנסוע? מה יהיה עם התלמידים. הוא מרגיש קצת שונה מכל בני משפחתו, שהם יש להם איזו חופש שהם יכולים לקום ולארגן להם שבת באירופה והוא אינו יכול. אני ה'לא יוצלח' של המשפחה. מה לעשות? עלי לקבל יסורים באהבה.
כעין זה יש שהאדם יש לו בבית ילד שעובר תקופה קשה ולא ידוע מתי היא תסתיים, ואינו יכול לעזוב אותו. הוא יודע שאם הוא עוזב אותו עכשיו, הוא מפסיד את הכל. הילד צריך שאביו יהיה לידו. כל אחד יודע היטב מה פשר דבר כזה. וכשמדובר על אם הבית, הלא בוודאי כן. ברוב ימיה היא קשורה. היא היתה רוצה לעשות סיבוב בעולם, אבל היא קשורה בחבלים ואינה יכולה לעזוב.
ובגלל כן נפשו של אדם אומרת לו שחבל לו כי אינו יכול ליהנות מחייו. הפירוש הוא כך: אתה עבד נרצע, ועליך למצוא לעצמך עבודה כזו שכאשר תרצה משהו לנפשך, כגון לנסוע לטייל בעולם או לעשות דברים אחרים, תהיה לך היכולת.
אומר הקב"ה: בא נלך אתך קצת יותר עמוק. הן איש חכם אתה, הבה נדבר אתך. מדוע הנפש מרגישה שהיא מפסידה מזה שאינך יכול לטייל ולעשות ככל העולה על רוחך? כי לא רצית באמת לעבוד כאן. אתה עובד כי אתה רוצה כסף, ולכן אתה מחפש סוג עבודה שכאשר תרצה משהו לעצמך – תוכל. תשוקה נפשית היא שאומרת: מתי אעשה גם אנכי לביתי. אבל שלא באופן הנכון. אתה כאילו אומר: אני צריך שתהיה לי האפשרות ליהנות, אחרת, בשביל מה אני עובד? פעמים שהחסיד מרגיש שהוא צריך שתהיה לו אפשרות לנסוע כל פעם שרבו משיא את אחד מצאצאיו מעבר לים. אם אינו יכול לנסוע אז ואינו יכול לנסוע בראש השנה, אינו יכול לקחת חיות.
אך לפי האמת כשהאדם משתמש בהרגש זה שלא באופן הנכון, זה גוזל ממנו את כל חיותו. היצר הרע אומר לאדם: עזוב את החיות האמיתית, עזוב את השעבוד לתורה, את העבדות לריבונו של עולם, את הזכירה שהוא נותן לך חיים בכל עת. תשתחרר קצת. אל תהיה כל-כך משועבד.
שעבוד מוחלט
נאמר יותר: נניח שמציעים לאדם כחברותא אברך נעים ויודע ספר, הוא מתאים לו ובאמת יוכלו להתעלות יחדיו בלימוד התורה, אבל הלה מתנה עמו שאי אפשר לדלג על שום יום. שואל אותו האדם: ומה יהיה אם יהיה לי איזה אירוע משפחתי? – בסדר! אם כן אל תיקח אותי לחברותא. אני לומד בחברותא רק עם מי שמגיע כל יום בלי להחסיר אף פעם. אגב, זה היה התנאי של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל עם הלומדים אתו בחברותא. זה היה התנאי היחיד שהתנה עמהם. הוא הסכים ללמוד עם מי שיש לו מוח יותר חלש, אך לא הסכים ללמוד עם מי שיכול להחסיר. הוא שאל: בא נשמע מה אתה מתכנן לעשות כשאין לך מצב רוח טוב, כשאתה לא מרגיש כל-כך טוב, כשיש לך דבר מאוד חשוב לסדר מחוץ לעיר? את זה אני רוצה לדעת, תבוא אז או לא תבוא? אם אתה אומר מראש שאז לא תבוא, אם כן אינך בשבילי.
אכן האדם צריך לשאול לעצמו את השאלה הזאת. יסוד הדבר המבואר בשולחן ערוך הוא שהשעבוד/העול יתפוס אותך כל-כך חזק שלא תוכל להתחמק ממנו.
והנה בוודאי יש כזה מושג שסדר יומו של האדם משתנה בין רגע בגלל איזה ענין, ולא תמיד הוא נמצא באותו מקום, אבל בכל אופן את התורה עצמה אינו יכול לעזוב. את התורה אינך יכול לעזוב, את הלימוד אינך יכול לעזוב. היכן שאתה נמצא ובכל מצב שאתה שרוי.
שרגא בטיהרא
סיפרנו על הרה"ח ר' שרגא געשטעטנער ז"ל שקיבל על עצמו לימוד התורה בכל הכוח. והנה אחד מהדברים שסיפר לי הלומד אתו בחברותא, שהיה לו סדר קבוע של שתי שעות לאחר תפילת שחרית בו ישב ולמד ביגיעה עצומה, ואח"כ נכנס לבית העסק שלו, ובשעה אחת בצהריים, כעבור שעות אחדות בלבד מאז התחיל לעסוק במסחרו, היה לו סדר קבוע נוסף של משניות. ולא היה אצלו חילוק מה ואיך ומתי. אפילו היה באמצע שיחה עם לקוח, כיון שהגיע הרגע שבו צריך היה להתחיל את סדר לימוד המשניות, אמר לו בנימוס: סליחה! אני צריך לסיים, וניתק את הטלפון, והתיישב על מקומו עם שותפו ויחד למדו משניות במשך חצי שעה. וגם כשנסעו לרגל מסחרם במקומות נידחים, כיון שהגיע הזמן, עצרו את הכל, הוציאו את המשניות מכיסם והתיישבו ללמוד. עכשיו אני לומד משניות בשביל נשמתי. אסור לי להיפרד מבית המדרש יותר מדי זמן. עכשיו כבר עבר שעה או שעתיים שעסקנו במילי דעלמא, וצריך לחשוש אולי נפלנו מהדביקות. הבה נלמד משניות.
שמחה של תורה
זה ממלא את האדם בשמחה עצומה, איזו שמחה? השמחה שנובעת מכך שאינו מתנתק מה'. פיתחת למוסרי (תהלים קטז, טז). הקב"ה עוזר לאדם שהוא משתחרר מכל הדברים האחרים ונעשה קשור אליו יתברך. השולחן ערוך קובע הלכה: אם אתה רוצה שתוכל להתקרב אל ה', אתה צריך להתרגל לשאוב חיות מזה שאתה משועבד.
ואלפי בני אדם יכולים להעיד על כך. אנו מדברים על בעלי בתים, בין בעלי כשרון בין שאינם בעלי כשרון. הם יכולים להעיד על השמחה שיש להם כשהם קשורים ואינם יכולים להחסיר מסדר לימודם על ידי כל מסגרת שהיא, דף היומי, עמוד היומי, של קהילה זו או של קהילה אחרת, עם תוספות, בלי תוספות, עם בחינות, בלי בחינות. העול הזה שבכל מקום שהאדם נמצא ובכל מצב שהוא שרוי, אין לו ברירה כי הוא צריך להמשיך עם השעבוד שיש לו בלי שום תירוצים, כי המסגרת ממשיכה הלאה, היא דבר שמחברת אותו לפי ערכו לריבונו של עולם!
(מתוך שיעורו של הרב שפיצר פרשת תרומה)