דרמשטאט, גרמניה, בין שתי מלחמות העולם. מאחר ולא היה קיים במקום מוסד יהודי חינוכי, למדו גם ילדי היהודים במסגרת בית הספר העממי המקומי… אולם גם בבית הספר הכללי הוקדשו שעות אחדות בכל יום ל'לימודי דת', כאשר הרה"ג רבי אליעזר ורהפטיג זצ"ל, לימים מייסד ישיבת 'חיי עולם' בלונדון, משמש כ'רעליגיון לערר' – מורה דת לתלמידים היהודים.
בין התלמידים באותו בית ספר נמנה הילד אשר וסרטייל, לימים עורך 'שמירת שבת כהלכתה' ומתרגם ביאור רד"צ הופמן עה"ת. בפרשת מקץ למדו את הפסוק (מג יט) "ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף וידברו אליו פתח הבית", עם פירוש הרשב"ם: "פתח הבית – קודם שנכנסו". מה מבקש הרשב"ם להדגיש ב'קודם שנכנסו'? תיאר להם רבי אליעזר בדרמטיות כיצד סירבו האחים הקדושים להיכנס פנימה משום שבמקרה של איום וסכנה יקשה עליהם להתמודד בתוך הבית, לכן ביכרו להתעכב פתח הבית קודם שנכנסו, וזו הדגשת הרשב"ם.
*
ט"ו חשון תרצ"ט. הנאצים החריבו את בית הכנסת של דרמשטאט, במה שייוודע בהמשך כ'ליל הבדולח'. היהודים, מזועזעים, פנו לבתיהם. גם הבחור אשר, שהזוועה פגשה אותו בגיל שבע עשרה בסך הכל, צעד הביתה, וכך הוא מספר בחיבורו 'ברכת אשר':
משהתקרבתי למאפייה שבפינת ליביגשטרסה ולנדוורשטרסה (שמות הרחובות), בא אלי אדם מבוגר והזמין אותי באדיבות רבה להיכנס למאפייה, ומכיוון שדיבר באדיבות הלכתי אחריו. הוא עלה לפני את שלוש המדרגות שהובילו למאפייה, ואז שמתי לב שבפנים הדלפק פנוי לגמרי ומאחוריו עומדים שלושה שוליות בבגדי אופים וממתינים.
ורק אז הבזיקה המחשבה שהם מתכוונים להרע לי. נזכרתי בתיאורו הדרמטי של רבי אליעזר ורהפטיג זכרונו לברכה, מורה הלגיון שלנו, שהסביר יפה למה לא נכנסו בני יעקב לבית יוסף. שאלתי אפוא גם אני באדיבות: ובכן, מה אתה רוצה שאעשה כאן?
ואז תפס אותי הגוי ורצה להכניס אותי בכוח. דחפתי אותו בכל כוחי, וידיו החליקו ממעיל הגשם החלק שלי, והוא נפל אחורנית וחסם על ידי כך את הדלת בפני הצעירים. ואני רצתי. הייתי אצן ('רץ') טוב, ונעלמתי בביתם של משפחת קצובר, כדי להינצל וכדי להניח תפילין של חברי אברהם שמשום מה לא בא לבית הכנסת בבוקר זה.
קשה לדעת מה היה קורה, אם לא הייתי נזכר באותה השניה בביאורו החי של רבי אליעזר ורהפטיג זכרונו לברכה. גם כיום, אחר שנים כה רבות אינני יכול להשתחרר מן המחשבה שקטע זה בפירושו של הרשב"ם הצילני מידיהם של הנאצים ימ"ש.
(הרב רפאל ברלזון, יתד נאמן מקץ תשע"ז)