סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל:
שמחת נישואיו של רבי יחזקאל טויב זצ"ל, תלמיד ישיבת חברון, התקיימה בירושלים. הוא התחתן עם בתו של רבי חיים טודרס הרשלר זצ"ל. באותו ערב התקיימה חתונה נוספת בתל אביב, של בחור מהישיבה, והגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל היה אמור לסדר קידושין אצל שניהם, קודם בתל אביב ואח"כ בירושלים.
והנה מחמת עיכובים בלתי צפויים איחר הרב סרנא לבוא לירושלים והחופה התעכבה שעה ארוכה. הכל המתינו לבואו, והוא מתאחר. בין הממתינים הרבים היה גם הגאון מטשעבין – רבי דב בעריש ווידנפלד זצ"ל. שכן רבי חיים טודרס גר בקרבתו כתושב שערי חסד.
רבי חיים לא יכול היה לסבול שבחתונת בתו הוא גורם לרב מטשעבין להמתין ולהמתין. הוא הרגיש מאד לא נעים לעכב כך את גדול הדור. הצער והמתח הרב שהיו מנת חלקו ניכרו היטב בפניו, וגם הרב מטשעבין עצמו שם לב לכך.
לפתע ניגש אליו הרב מטשעבין ואמר לו בחיוך: "אני מבין שראש ישיבת חברון אמור להגיע לחופה… אגלה לך שזו טובה גדולה בשבילי שהוא מאחר. כי מה אני עושה כל היום? יושב בבית ולומד קצת ב"ה, אבל משעמם לי. אין אנשים… וכאן ב"ה הריני יושב בחתונה עם אנשי ירושלים היקרים. יהודי אחד בא ושואל שאלה, יהודי אחר אומר מלה טובה, או ווארט יפה. מצדי, אם ראש הישיבה יבוא עוד שעתיים, טוב לי עוד יותר… כי מה יהיה? מיד אח"כ אלך לביתי ושוב אשב לבד. כעת זה ממש א-מחי-ה"…
לימים סיפר רבי חיים טודרס: "הרב מטשעבין אמר את הדברים בצורה טבעית כל כך כדי להרגיע ולשמח אותי, עד שהיתה שניה אחת שחשבתי שאולי באמת קצת משעמם לו בבית… בכל מקרה, דבריו המרגיעים הורידו את המתח כליל והרוגע והשמחה חזרו ללבי".
('ליקוטים וסיפורים נפלאים')