כביש בר אילן ירושלים. תשנ"ה
"ש-א-ב-ע-ס ש-א-ב-ע-ס מחללליה מות יומת", ועוד כהנה וכהנה דברי תוכחה קשים יצאו מגרונותיהם של המוני המוחים לעבר המכוניות שנסעו בדורסניות על הכביש, ובדרך דרכו גם על רגשי תושביה החרדים ושומרי המצוות של ירושלים.
היה זה בימי המאבק על סגירת ציר בר אילן – כביש רמות בשבת קודש, השתדלויות שונות ומשונות נעשו על ידי בכירי העסקנים החרדים, כך גם נוסו במערכה זו כל הטריקים והשטיקים המוכרים, אולם ללא הועיל. הממשלה החילונית החליטה שלא להיכנע ל'דוסים האלה'. ויהי מה.
משלא הועילו בטוב, נאלצו יראי ה' ומכבדי השבת לצאת אל רחובה של עיר ביום השבת ולחסום את הכביש בגופם, כשבד"כ אלה אנשי העדה החרדית והישוב הישן, אולם מפעם לפעם הצטרפו אליהם גם שאר אנשי ירושלים המפלגתיים והבלתי מפלגתיים.
מאבק שלם נוהל סביב סגירת הכביש, כשבכל שבת ניצבו יהודים יראים ושלמים בצדי הכביש, ומחו נמרצות על חילול השבת בעיר הקודש והמקדש למגינת ליבם של שומרי התורה והשבת. אולם כאמור, ללא הועיל.
רבי צבי (הירש) זקס ז"ל היה יהודי ירא שמים מרבים, נחבא אל הכלים. ויחוס חשוב היה לו, שכן אביו, רבי מנדל היה חתנו של הכהן הגדול מאחיו החפץ חיים זצ"ל.
הוא החליט ביחד עם, להבדיל בין חיים לחיים, הרב ישראל גליס הי"ו, שלפי מה שנראה כרגע ההפגנות די מיצו את עצמן, ולפי המסתמן הן אינן מועילות יותר מדי להצלת המערכה.
בשכך החליטו שניהם שצריך למצוא דרך אחרת.
שניהם גרו באיזור בו התרחשו ההפגנות, ובשבת אחה"צ, כשהמחאות התלהטו כהוגן, ירדו שניהם הכבישה, ובחנו את המכונית שנסעו על הכביש למרות המחאות העזות. כשהם מחליטים יחדיו על רעיון חדש, לפיו ינסו הם לברר אחרי שבת על מספר מכוניות מי הם הבעלים שנסעו אתם בשבת. ובאחד מימות החול ילכו הם לבתיהם, וינסו לשדלם ברוגע ובנחת לבל יפריעו את מנוחת השבת של תושביה החרדיים של ירושלים.
הסיכום ביניהם היה פשוט. רבי הירש יתאמץ לזכור את החצי הראשון של מספר המכונית, ואילו הרב גליס יזכור את סיומו. וכך יוכלו לברר כעבור השבת, מי הוא בעל המכונית. ומה מטרתו. בדרך זו בחנו כמה מכוניות, כשמיד ביום ראשון התפנו שניהם וביררו במשרדי הממשלה הרלוונטיים למי שייכים מכוניות אלה, וכשמשאלתם בידם החלו לבצע את תוכניתם.
שכונת רמות, ירושלים.
הילד שפתח את הדלת נדהם בראותו בפתח הדלת שני אנשים חרדיים לגמרי. "אבא, שני רבנים באו לבקש צדקה!" צעק לעבר אביו. האב התקרב לדלת והחל לפשפש בכיסיו, אולם השניים עצרו בעדו. "לא באנו לבקש צדקה." "אם כן, בשביל מה באתם?" שאלם בתמיהה עצומה שעה שחישב שמן הסתם זוהי הפעם הראשונה שדלת ביתו מיתדפקת ע"י יהודי חרדי.
"אפשר להכנס הביתה ולשוחח כמה דקות". בקשו השניים.
"בשמחה".
ר' הירש כחכח בגרונו, ואחר החל בדבריו: "ראה נא, יהודי יקר, אמנם איני מכירך מידי טוב, אולם בטוחני שנפש יהודית שוכנת בקרבך, ובשבת שעברה ראינוך חוצה בדהרה את כביש בר אילן בדרך לביתך, כנראה. ראה, איננו באים ח"ו לכפות את דעתנו עליך, אולם אולי תסכים לשמוע קצת על ערך השבת וקדושתה?
"למה לא", השיב האיש.
"המאמין הינך בד' יתברך ובכך שיש מנהיג לבירה?"
" בלב פנימה, כן."
" מסתמא ידוע לך, אבל יתכן שלא, שכן איננו יודעים עד כמה החינוך שקבלת עוקר את מושגי היסוד האלה – שד' ברא את העולם יש מאין במשך ששה ימים, כשכל יום נבראו דברים אחרים וחדשים, וכשהגיע היום השביעי, נח הקב"ה מכל הפעולות, ושבת מכל המעשים.
ולזכר אותה המנוחה קבע לנו ד', שגם אנו, יצירי כפיו ונזר יצירתו, ננוח ביום השביעי, לזכר אותה המנוחה שנח ד' בבריאתו את העולם.
ומטרה נוספת היתה לו לד', בצוותו אותנו שננוח ביום השבת, שנתחזק באמונתינו בו יתברך, ובכך שהעולם אינו קדמון, אלא נברא יש מאין ע"י קודשא בריך הוא בעצמו. שכן השבתת הפעילות העסקית והמסחרית ליום שלם באמצע השבוע אינה דבר של מה בכך, ובשכך יתמה כל רואה: הנהגה זו, מהי? מה מטרתה? ולאן היא חותרת? ואזי נשיב לו מתוך בטחון פנימי עמוק שאנו עושים זאת לזכר אותה המנוחה שנח הקב"ה בעת בריאתו את העולם, ובכך תתחזק האמונה בקרבינו תמיד, שכן מכיון שנדבר בענייני אמונה כל השבת, תתברג האמונה בלבנו פנימה יותר ויותר. וכשאמונתינו תהיה חזקה, לא יוכלו מים רבים לכבותה בשום מחיר ובשום דרך.
ובשכך ענין השבת בוער בעצמותינו עד למאד, ועל אף שאיננו באים לכפותך לשמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, אולם זאת נבקש ממך, לבל תפריע את מנוחתינו בשבת על ידי נסיעתך במכונית בכביש בר אילן והסביבה, שכן בשעיטתך ברחובות אלו באמצע יום השבת, הנך גורם עגמת נפש רבה לכל אלה שהשבת יקרה ללבם. על כן, באם הנך בכל זאת רוצה לנסוע בשבת, השתדל לעשות זאת בדרכים חילופיות, וכך ירווח לך ולנו". סיים ר' הירש בהתרגשות, כשהוא מוסיף שהוא עלה מארה"ב ארצה במיוחד כדי לא לראות מראות של חילולי שבת, אותם נאלץ לראות בעודו בגולה. "על כן, השתדל נא לא לפגוע ברגשותינו ואל תסע בכביש זה בשבת". בקש ר' הירש שוב פעם.
האיש התרגש מאד והתנצל שאכן לא ידע עד כמה הדבר נוגע בציפור נפשם של שומרי השבת, שכן מזעקות 'שאבעס' לא התרגש, משום מה. אולם עתה, בראותם את טרחתם לבוא אליו עד לביתו כדי להסביר את חשיבות הענין, מבטיח הוא שיחדל מלנסוע בכביש זה בשבתות ובחגי ישראל.
השניים יצאו מרוצים.
כעבור שבועיים מצלצל הטלפון בבית הרב גליס.
"שלום, מדבר האיש מרמות, רציתי לבשר לכם שבעוד שבועיים בני נהיה בן שלוש עשרה, ואנחנו מתכוונים לחגוג לו בר מצוה". הרב גליס בירכו בנימוס, וניתק את השיחה. מיד לאחר מכן דיווח זאת לרבי הירש.
"למה לא שאלת אותם איפה הם עורכים את הבר מצוה, והיינו באים ומחזקים את המצב", התאכזב רבי הירש.
אלא שכעבור שבוע מצלצל שוב הטלפון בביתו של הרב גליס, כשמעבר לקו ניצב שוב האיש מרמות, בבקשו אם יוכל לדאוג לתפילין לבנו. "בטח", השיב הרב גליס, ודיווח מיד לרבי הירש. "התקדמות נאה" התמוגג הרב הירש.
כעבור שבועיים מצלצל שוב הטלפון… "הלו, זה האיש מרמות, אולי תבוא להכשיר את המטבח אצלי בבית?"
"בשמחה רבה", השיב הרב גליס.
וכך התקרבה משפחה שלימה אל חיק היהדות והמסורת. והכל כתוצאה משיחת נימוסין רצינית ואמיתית על גודל ערכה של השבת בישראל.
(תודות להר"ר נתנאל רוזנבלט שליט"א מו"ל גליון "נר לשולחן שבת" על פרשת השבוע, על העזרה בסיפור)