ידוע הסיפור על הבעש“ט הק‘, אשר פגש פעם בפריץ גוי שהתאונן על חולאים קשים המכבידים עליו, והבעש“ט הק‘ אמר לו כי החולי בא מכך שהוא מרבה בתאוות מיותרות, וכשיתאפק מתאוותיו יקל עליו החולי.
אמר הפריץ אל הבעש“ט הק‘ כי הוא אינו יודע לעשות זאת, ואדרבה, ילמד אותו הבעש“ט, איך הוא עצמו מצליח להתאפק מתאוות?
ענה לו הבעש“ט הק‘ כי הוא עצמו כבר זקן ותאוותיו כבר אינן בוערות כ“כ, ולכן הוא מתאפק, אך הוא לא יכול ללמד אותו…
כשהבעש“ט הק‘ יצא, פנה אליו נכדו הרה“ק הרר“ב ממעז‘יבוז‘ זי“ע שהתלווה אליו, ושאל בפליאה: זקיני, למה לא אמרת לו את האמת הפשוטה, כי אתה יהודי, ויהודי כן מסוגל להתגבר על התאוות?!
ענה לו הבעש“ט הק‘: ’וואס פארשטייט א גוי וואס מיינט א איד…‘ (מה מבין גוי, מה המשמעות של 'יהודי'?). וכשהיה הרר“ב ממעז‘יבוז‘ זי“ע חוזר על הסיפור, היה מוסיף על כך: ’ואני אומר, וואס פארשטייט א איד, וואס א איד מיינט… (מה מבין יהודי, מה המשמעות של 'יהודי'…).
ב‘ילקוט אוהב ישראל‘ מובא כי בזמנו של הרה“ק מאפטא זי“ע היה סיפור עם יהודי אחד, שהיה חי בפרישות מלאה מעולם הזה, וישב יומם ולילה בביהמ“ד על התורה והעבודה, ופתאום נכנסה בו רוח עועים, והלך אל הכומר להשתמד, רח“ל, והדבר עורר כמובן רעש גדול וחילול ה‘ עצום בכל המחוז, שיהודי חשוב כמוהו יגיע לידי כך.
אך כשהשמועה הגיעה אל הרה“ק מאפטא זי“ע נענה הרה“ק ואמר: ”מה הפלא? יהודי לא אוכל, ולא שותה, ולא מתעסק בצרכים גשמיים, וכי מנין תהיה לו אמונה?“.
כי באמת שבתוך כל העניינים הגשמיים עצמם גנוז קשר אלקי נשגב, אשר הוא המביא ליהודי את כל האמונה שלו.
(הסיפור ממשיך, כי הנוכחים התפלאו על התשובה, ושאלו להרה“ק על כמה וכמה צדיקים מפורסמים בדורו שמרבים בסיגופים והם מתעלים ומתקרבים לה‘ מכך.
ועל כך ענה הרה“ק, ”וכי הם לא אוכלים? הם ’אוכלים‘ תורה!, הם ’אוכלים‘ תפילה!“.
דהיינו שהם בדרגה שיש להם בעבודתם תענוג גשמי ממש, אשר ממלאת את מקום האכילה והשתיה, שהם כבר לא מרגישים בה שוב כל צורך. וזו היא אכן תמיד החלוקה בעניין זה, שפרישות מעולם הזה מותרת, רק ככל שהאדם יונק די צרכו חיות ותענוג ממקומות אחרים, אשר הוא כבר לא מרגיש את הצורך בעניינים הגשמיים, כי אם לא כן, הפרישות עלולה רק להרחיק את האדם מה‘, ח“ו).
… ניתן להמחיש זאת עם הסיפור עם היהודי שהיה אצל הרה“ק מצאנז זי“ע וביקש רפואה לכאב לב, והרה“ק הורה לו לשתות ’קפה שחור‘, והיהודי שתה ואכן התרפא.
כעבור תקופה פגש היהודי יהודי אחר אשר סבל מכאב לב, ואמר לו כי דעת הרה“ק מצאנז, כי לכאב לב צריכים לשתות קפה שחור, והיהודי שתה, ולמרבה הפלא זה גרם רק להחריף את המחלה…
כשחש היהודי אל היכל הרה“ק בצאנז וסיפר ששתה קפה שחור וכך וכך אירע לו, גער בו הרה“ק: ’קפה שחור לכאב לב? איך עולה בדעתך רפואה מוזרה כזו?‘
שאל היהודי, מה אם כן אעשה? נענה הרה“ק: ’שתה קפה שחור!‘
היהודי אכן שתה והתרפא.
והיינו, כי ה‘קפה שחור‘ אין בו שום כח של רפואה, אך כשהרה“ק מצאנז מחליט לשים בו את כח הרפואה, אז זה מרפא – אך כדי לקבל את כח הרפואה, צריך היה היהודי לדעת ולהאמין בכוחו של הרה“ק אשר בתוך הקפה; וכך זה בכל ענייני הארציות, אשר באמת בכל ארציות שהשי“ת שולח לנו, הוא גונז לנו שם אלקות, וכוחות של אמונה להתקשר בו, אלא שהאדם צריך לדעת ולהאמין בכח האלקי, שאז הוא אכן מקבל את כח האמונה.
וזו היא כל העבודה בכל העניינים הגשמיים השונים המקיפים אותנו, אשר העבודה לאנשים כערכנו היא לא לברוח מהם, אלא ללכת ולהעמיק אל הפנימיות שבהם, אשר אז נראה כי כולם חטיבה אחת של קירבת ה‘.
לדוגמא: יש אנשים שנמשכים בטבעם אחרי ’יופי‘, הם זקוקים לבית יפה ומפואר ועוסקים בכך רבות, ה‘תומר דבורה‘ כותב על כך, כי אדם שעוסק לייפות את ביתו מתוך נטייתו האישית והעצמית, הרי נמשך בזה אחר יצר הרע שבחלל השמאלי ששם שורש מידת הדין, וגורם בכך להגביר מידת הדין בעולם!
אך ה‘תומר דבורה‘ ממשיך וכותב באותו מאמר, כי אם הוא עוסק בכך לצורך בני הבית שזקוקים לכך, הרי הוא גורם תיקונים נפלאים בכל העולמות!
מתוך מאמר של הגרב"צ אפל שליט"א, 'יחידתי', לך לך תשפ"ד