אחרי כל ההקדמות, נתחיל בפרק זה להתייחס לחינוך לערכים הלכה למעשה.
נקדים: החינוך הראשוני שאנו נותנים לילדינו הוא חינוך טכני, מעשי, וזה על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ג), שככל שההרגל בעניינים המעשיים קודם לתוכן – כך יקל להתחבר לעניין בהמשך. כלומר, כשאדם הורגל להתפלל מגיל שלוש, יקל עליו בגיל בוגר יותר להכניס כוונה ועומק בתפילה. לעומתו, אדם שרק שמע על חשיבות התפילה, על הקשר שבין יציר לבוראו, אבל בשטח למעשה לא התפלל מימיו – יתקשה להתחיל להתפלל.
אך בשטח, לפעמים, מרוב שאנו עסוקים בהנחלת הרגלים, כמו תפילה, ברכות, סדר לבישת הבגדים, שמירת שבת וכשרות המאכלים וכו' וכו', לא מגיעים לעיקר – לחינוך לערכים.
ברור שלא נקום בוקר אחד ונכריז: היום מחדירים בבית הזה ערכים… זו משימה שיש לשלב אותה במערך הכללי של ההתנהלות בבית ותוך כדי חיי היומיום. ודווקא כך זה חודר יותר.
הפעם נתמקד בערכים השקפתיים, שהם הבסיס לעולמו של כל יהודי.
@ הקב"ה רואה שוויתרת, ילד
מסופר על אדם שפגש את חברו לפנות בוקר וכולו נסער. לשאלתו – מה קרה? סיפר הלה על חלום מרגש שחלם: הוא זוכה בגילוי שכינה… הגיב חברו בפשטות: ברור שעל זה יחלום יהודי כמוך; על מה שחושבים ביום, חולמים בלילה… התפלא החבר: מה פתאום?! מתי חשבתי על הקב"ה ועל השכינה?! קמתי, התפללתי, למדתי… מתי יצא לי לחשוב?!
כואב… חיים, עובדים את ה', ולפעמים לא עוצרים לרגע וחושבים על מה ולמה…
כאן מגיע התפקיד שלנו כהורים. חייבים לדבר בבית על הבורא, חייבים לדבר על חובת האדם בעולמו – כן, בפשטות; לדבר על התפקיד והשליחות. זה לא נעשה בשיחה, רק בהשחלה פה ושם בכל הזדמנות שיש. למשל, נעיר לילד: אתה יודע, גם כשאני לא רואה – הקב"ה רואה אותך! תתלבש בצניעות… או: את האמת ה' יודע, אם ביצעת את התפקיד או לא.
חשוב מאוד שנתאמץ לחבר את הילדים לקב"ה בצורה חיובית, לא רק בתור "שוטר". נגיד לילד: הקב"ה רואה את המאמצים שלך, ה' יודע שהתגברת וויתרת ושמח איתך. או: תראו איך ה' אוהב אותנו ושולח לנו מתנות… נדאג שהילדים ירגישו ויחושו שיש בורא עולם, וכמה הוא טוב.
ילד שגדל בבית שבו מדברים על הבורא וחיים את זה כל הזמן, בית שבו מדברים על הזכות להיות מהעם הנבחר ולא ממשפחות האדמה, בית שבו הדיבור הוא סביב חובת האדם בעולמו; ילד השומע שגם לו, כילד, יש תפקיד בהמלכת הבורא, שהוא חלק ממלכות שמיים ומכבוד ה', וגם הוא מחויב בקידוש ה' כי הוא מייצג את מלכות שמיים – יתנהג אחרת.
@ מנוע סילון במתנה
נקודה נוספת שחשוב להשחיל לתוך חיי היומיום העמוסים: הנשמה הטהורה שקיבלנו, חלק אלוק ממעל, היא המתנה המופלאה והמדהימה ביותר. בתוך גוף גשמי, בעולם גשמי, יצר הקב"ה נשמה רוחנית – צריך להכיר בפלא הזה ולהודות עליו, ולכן מדי בוקר בבוקרו אנו מודים על כך בברכת "אלוקי נשמה".
מטרת האדם בעולמו היא להוות משכן לשכינה הקדושה. אם כן, ברור שהכלי העיקרי לעבודה זו הוא הנשמה הקדושה, החלק הרוחני והאלוקי שבאדם. לא קלה היא הדרך בעולם הזה, רבים המכשולים והמוקשים הטמונים בה, ורק הנשמה היא המגדלור שבכוחו להאיר את החשיכה.
נסביר לילדים שכל דבר תורה, כל מצווה מתרי"ג המצוות – מגבירים את אור הנשמה. כל התגברות וכל מעשה של זיכוך החומריות מסייעים להוסיף אור וכוח לנשמה. נסביר גם את הצד השני של המטבע – שכמו שהגוף עלול להידבק חלילה, כשהוא בסביבה מזוהמת או במגע עם חולים, כך הנשמה עלולה להיחלש, כשהיא נמצאת במקומות מזוהמים, במקומות שבהם רואים או שומעים דברים שהם נגד רצונו יתברך, או כשמתחברים לאנשים המתנהגים נגד רצונו. נסביר להם עד כמה חבר רע הורס ומחליא.
נדבר גם על היכולת המופלאה שלנו לתקן ולטהר את הנשמה על ידי המעשים הטובים שלנו. הדבר דומה לנורה התלויה בחדר, שעם השנים, מרוב הצטברות אבק ופיח – שוב לא ניכר אורה. רק לאחר ניקיון, קרצוף והסרת השכבות המאפילות, תוכל הנורה לשוב ולהאיר.
בנוסף, נדגיש כי העובדה שקיבלנו נשמה מיוחדת כזו – מחייבת אותנו. נדמה את הנשמה למנוע של מטוס סילון המורכב על אופנוע; הרי לא ייתכן שזכינו בכוח עוצמתי כל כך, רק כדי שניהנה כאן בעולם, כי לצורך הנאה בעולם הזה – די בנפש בהמית. נסביר שלא ייתכן שזכינו בחוכמה, בינה ודעת, רק כדי ליהנות יותר ולכייף יותר.
@ מסעדת פועלים? לא בשבילי
כהורים, חשוב מאוד שנשלב בערכים שאנו מחדירים גם את הגאווה היהודית, את ההרגשה של העם הנבחר שזכות להשתייך אליו. נעביר את המסרים בצורה חווייתית, נדגיש כי כל ההגבלות ההלכתיות הן בעצם סוג של יוקרה, והן מעידות על ייחודיות.
כל אחד יבין שנשיא ארצות ארה"ב אינו סועד במסעדת פועלים פשוטה, גם אם מתחשק לו… הוא גם לא מטייל בשווקים וברחובות. ברור לכולנו שהגבלות אלו אינן מציקות לו, והוא בוודאי אינו מנסה לעקוף אותן. הוא מבין שמתוקף מעמדו הרם הוא מרומם, והוא שמח במעמדו.
לענייננו, יהודי הינו בן מלך! מתוקף מעמדו הנעלה, הוא מוגבל במאכלו, בדיבורו ובהליכותיו. כשזה המסר וזאת ההשקפה, ההגבלות מקבלות יחס של כבוד, ואף אחד אינו מוכן לוותר עליהן.
יש לנו אין ספור הזדמנויות להחדיר השקפה זו. ניקח דוגמה קלאסית:
המשפחה יוצאת לטיול, מגיעים לאתר ומגלים שהוא אינו מתאים ליהודים יראים ושלמים. לא נשדר זאת בסגנון: 'ילדים, מה אפשר לעשות, אסור להיכנס לאתר, התורה לא מרשה לנו, נוסעים הביתה וחבל'… אלא בגישה חיובית: 'ילדים, לא מתאים שנהיה כאן, אתם יקרים לנו מדי בשביל שנתלכלך במקום כזה. הקב"ה שומר עלינו ואוהב אותנו, ורוצה שנהיה נקיים'.
הנקודה הזו צריכה להיות מול עינינו בכל תחום בחיים:
אנחנו לא לובשים בגד מסוג כזה, כי אנחנו מכובדים. לא כל סמרטוט המתאים בגודלו לילדים בני שנתיים – הולם נערה בת חמש עשרה. בחנויות הבגדים יש "חסה פתוחה" ששורצים בה חרקים ותולעים, ולצידה נמכרת גם חסה מגידול מיוחד ללא תולעים, שהיא ארוזה ושמורה, ודי למבין. זה לא עונש, זו זכות!
אדם שהינו 'מובטל' – חופשי לעשות ככל העולה בדעתו, בכל עת ובכל זמן. לעומתו, אדם רציני הינו מוגבל בסדר היום שלו, יש לו שעות עבודה, יש לו לו"ז שאינו מאפשר חריגות. יהודי עסוק בכל מצב – יש לו שעה שבה עליו לקום, יש כללים הנוגעים למה שהוא אוכל ולאופן שבו הוא אוכל, הוא בתפקיד נעלה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע; הוא "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".
ילד החי באווירה כזאת, מרגיש: "ויגבה ליבו בדרכי ה'". הוא מבין שמשפחתו אינו סתם משפחה, הוא מרגיש שהוא חי באווירה זכה ונעלה יותר. והוא לא יוותר על כך!
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן