הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
שמחת תורה מאחורינו והים מלפנינו, כמו יוצאי מצרים אין לנו לאן לברוח, ואין לנו גם איך לנצח. אומות העולם שוללים את הלגיטימיות של המלחמה, עוכרי ישראל שוללים את הלגיטימיות של הניצחון.
שמונים שנה של 'לעולם לא עוד' (never again) הסתיימו ב'לעולם אל תגיד לעולם' (never say never). העולם עודנו כופר בזכות של יהודי לחיות בשלווה בארצו, וכל שכן בזכותו לעמוד על נפשו, ומי מדבר בכלל על זכותו להנקם משורפי ילדיו. כמו לפני שמונים שנה, ניסיונות ההיטמעות בתרבות מערבית לא הועילו ביום פקודה ומשפחת העמים שוב הפנתה עורף לעם נרדף.
גם האנטישמיות מבית איננה חדשה. כשרוב העם מתאחד עם אלוקי מערכות ישראל, הבמה עודנה נשלטת על ידי מיעוט המטיל מורך ופירוד בלבבות ומעצים את רוח האויב. אלו הקוראים בקול 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', כופרים בייחודיותו של עם ה' ובזכותו לחיי קדושה בנחלת אבותיו.
וכמו עם ישראל על שפת הים, אין לנו מוצא בדרך הטבע. תנועת מלקחיים של מיליוני מוסלמים נבלמה בניסי ניסים, לעת עתה, ועדיין דם ישראל נשפך כמים באסונות משונים ומשפחת השכול הולכת ומתרחבת, מאות אלפים עקורים מבתיהם ועם שלם חרד ממלחמה קיומית. אף המשך אספקת התחמושת תלויה ברצונם הטוב של 'ידידי ישראל' המבקשים לכפות את הזיותיהם המדיניות בעוד אויבנו מחזיקים בשבי האכזר עשרות נפשות ישראל.
ומה הלאה?
2
"ופַרְעֹה הִקְרִיב… וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" –
האם אנחנו יודעים לצעוק?
מתפללים אנו דבר יום ביומו, ואף מוסיפים תפילות כהנה וכהנה, ובכל זאת יש משהו בצעקה השונה לגמרי מהתפילות השגורות על לשוננו. אם נבין את ההבדל, אולי יש בכוחנו להפוך את תפילותינו 'הרגילות' לצעקה, כזאת שתבקע לנו את הים.
התמודדות עם אתגר הריכוז בתפילה באופן טכני – כמו תפילה מתוך סידור עם פירוש המילים או קימוט המצח במאמץ לריכוז המחשבה – איננו באמת הפתרון, עובדה היא שכשאנו מדברים עם האיש שעומד מולנו איננו זקוקים לכל אלו בכדי שלא נפליג במחוזות הדמיון תוך כדי שיחה. אז נכון שבלי השקעה רצינית זה די קשה להרגיש בתפילה שעומדים מול מישהו מוחשי ולכן המחשבה בורחת, אבל הפתרון האמיתי נמצא בעומק ההרגשה הפנימית של מה שאנו פועלים בשעת התפילה.
הפעולות הנ"ל מנסות לשלוט על המחשבה, ואכן כשאדם משתדל להבין את מה שהוא אומר, קל לו יותר לחשוב על מה שהוא אומר. אבל תפילה לא מסתיימת רק במחשבה, ואדרבה, המחשבה היא הכוח המעורר את הנפש לדביקות בה' ולהתבטלות מוחלטת איליו. לדוגמה, כשאדם חושב על תוכן ברכת 'אתה חונן' הוא מרגיש ומכיר בכך שתפיסת הדעת שלו כולה תלויה בחנינת הדעת שהוא זוכה לה בכל רגע, וההכרה הזאת מביאה אותו לדבקות והתרפקות על החונן לאדם דעת.
3
הרעיון הזה מונח במשמעות המילה תפילה, מלשון צמיד פתיל – חיבור, באשר התפילה היא חוויה של חיבור בין הנברא לבוראו מתוך תפיסת המציאות העצמית כתלויה לחלוטין בידיו, והתלות הזאת היא שמביאה את האדם לתחושת הביטחון והחוסן המוחלט כתינוק בידי אימו, והיא המעוררת בו את הרצון הכי פנימי שיש לדבקות במקור החיים. לכן ברור שחווית דבקות כזאת לא יכולה לבוא רק מתוך מאמץ של ריכוז וגם לא מעיון בפירוש המילים אלא בעיקר מתוך עומק של התבוננות בעוצמת המעשה של תפילה.
תפילה היא עמידה לפני המלך – זאת לא רק ידיעה שכלית אלא בעיקר תחושה, והדרך להשיגה עוברת דרך מילות התפילה כשהן מבטאות את ההרגשה הטמונה בהן. כשהתחושה היא שהחיים על כל פרטי מורכבותם תלויים בעמידה הזאת מול המלך והם באמת מתהווים בכל רגע מחדש, הופך המעמד נורא ההוד הזה לעמידה שכולה התבטלות של דביקות.
לרוב, את התחושה הזאת של תפילה קל יותר להשיג בעת צרה כאשר הנסיבות מכריחות את התלות המוחלטת בבחינת 'מאין יבוא עזרי', אך לפעמים תכלית הצרה היא להוציא את התפילות היומיות משגרת הפעולות הרוחניות שלנו ולהחזיר אותן אל תכליתן – הרגשת עמידה וקירבה עם המלך.
4
המצב הנורא בו נמצא העם היושב בציון וגם זה שבגולה, מחייב אותנו לצעוק את התפילות, למצוא ולהרגיש בהן את עומק התלות המוחלטת שלנו בבורא עולם. להביט בעדן על האופק המאיים ולראות אותו באור בהיר של ניהול אלוקי מוחלט.
עם תפילה כזאת שכולה חיבור כנה ועמוק, בידינו לפגוש את בורא עולם שלש פעמים ביום, להרגיש אותו הכי קרוב, להתרפק עליו לגמרי ולשאוב את החיל והחוסן לעשות את עבודתנו נכונה גם בתקופה הסגרירית והמבולבלת הזאת.
רק אחרי תפילות כאלו אמר הקב"ה אל משה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" – הרי הישועה כבר ממתינה להם.