"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא"
בפסוקים אלו נותנת לנו התורה מעט מושגים על מעלותיו וסגולותיו של משה רבינו, ומכתירה אותו בתארים מופלאים שלא נאמרו על שום אדם זולתו: "בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר בו", "תמונת השם יביט", "עבדי משה". כך גם כמה פסוקים קודם לכן התורה מעידה עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
אחת המעלות הבולטות שהשתבח בהם משה רבינו מפי הגבורה, היה מעלת: "בכל ביתי נאמן הוא".
הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק, חתנו של הסבא מנובהרדוק, מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, תמה על כך: וכי לומר על משה רבינו שיש בו נאמנות מהוה שבח? והלוא היא תכונת יושר בסיסית שאמורה להיות חלק בלתי נפרד מתכונותיו של כל אדם?
הרי גם כאשר נזמין אל ביתנו פועל או בעל מלאכה, הדבר הראשון שנבקש לברר אודותיו הוא – האם הוא ישר ולא גנב, אם הוא אמין ולא נוכל. זאת כדי שיעשה את מלאכתו נאמנה ולא במרמה. האם נאמנות זוהי שבחו של אב הנביאים אשר לפניו לא היה כן ולאחריו לא קם כמותו?
דומה הדבר לאדם שיעמוד ויציין את מעלותיו הנשגבות והזכות של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, ויזכיר כי היה גאון עולם, צדיק נשגב, קדוש עליון, "וגם נהג להתפלל שחרית מידי יום ביומו".
כך גם בנוגע למשה רבינו, נאמנות היא מעלה כה בסיסית, שמצויה אף אצל אנשים פשוטים, וכיצד התורה מזכירה זאת בנשימה אחת עם שאר השבחים הנדירים – "פה אל פה אדבר בו ותמונת השם יביט", שהוא היה היחיד בעולם שזכה להם? הלוא דבר הוא!
רבי אברהם מסביר את הענין באופן נפלא; נתאר לעצמנו יהודי שנאלץ לעזוב את ביתו לחודש ימים, ונסע למדינה רחוקה, שם אין לו שום מכרים וקרובים. כשבא לשם מצא יהודים טובים אשר למרות שלא היתה לו עימם כל היכרות מוקדמת, פתחו בפניו את שערי ביתם, קיבלוהו ואירחוהו בסבר פנים יפות.
בימים הראשונים לשהותו בבית המארח, עדיין לא חש מספיק בנח, ולכן עטה על עצמו גינוני נימוסים, הודה ואמר 'יַישֶׁר כח' על כל מה שנתנו לו. כל מה שנצרך ביקש בעדינות כשנימה דקה של בושה נשמעת בקולו, ובוודאי שלא עלה על דעתו ליטול משהו ללא רשות על דעת עצמו.
אך ככל שחלף הזמן אט אט השתחרר מתחושת האי נעימות, וגם נעשה פחות מנומס מכפי שהיה בתחילה. עבר עוד יום ועוד יום ובסוף מצא את עצמו ניגש למטבח, פותח בטבעיות את המקרר, ונוטל פרי כלשהו ומשביע את רעבונו…
נשאל: מה השתנה אצל האורח? וכי חלילה נהיה פתאום גנב? לא, ממש לא. אלא הוא פשוט התחיל לחוש 'היימיש' ולהרגיש 'כמו בבית', ובבית מתנהגים בטבעיות. משוחררים ממחויבויות ופטורים מליטול רשות על כל צעד ושעל.
אודות משה רבינו אומרים חז"ל: "אשרי ילוד אשה שכך מובטח לו שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה" (מובא ברש"י במדבר ט, ז). על עוצם נוראות נבואתו אומרת התורה: "פה אל פה אדבר בו ותמונת השם יביט".
משה זכה להלך בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא כבן בית. היו לו את המפתחות לכל ה'בתי גוואי' של מעלה. היתה לו יכולת כניסה לחדרים הכי פנימיים ונסתרים בגבהי מרומים. אין לנו מושגים בדרגות נשגבות כאלו! אין ילוד אשה שחש אֵי פעם קרבת אלוקים כעין זו שהיתה למשה רבינו! "כל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה".
אך אם אדם מן השורה כבר היה חש מזמן כמו בבית. לוקח משהו לעצמו, ולו במעט. אולי רק לומר דבר על דעת עצמו, או רק להביע דעה בענין כלשהו. הרי אפילו האדם הישר ביותר לא היה מרגיש בכך מעילה בתפקידו, שכן הוא נמצא בדרגת קרבה כה עצומה ונשגבה.
אך כאן התורה הקדושה מעידה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". משה רבינו אינו ככל האנשים, הוא עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לא עלתה בליבו שום תחושה כאילו מגיע לו דבר מה. כאילו בגלל קרבתו הוא חשוב יותר, וניתנת לו הזכות והיכולת להכריע לבד, או להאציל לעצמו סמכויות לבד. אלא כל כולו היה חטיבה אחת של התבטלות ונאמנות לאדון עולם.
נאמנות זו נבעה מתחושת עבדות מוחלטת ומהענוה הבלתי מצויה שהיתה בו. שלושת התכונות עבד, נאמן ועניו, כרוכות זו בזו ומשלימות זו את זו. כי כל מהותו של עבד הוא במה שיש לו אדון ואינו אדון לעצמו. משה רבינו חש עבד בכל מצב, ולפיכך גם כשהתהלך כבן בית אצל הקדוש ברוך הוא חש עבד, ולכן נשאר נאמן.
כך גם ביחס לשבח השלישי שהשתבח בו מידת ענוה, אף היא כרוכה בעבדות ונאמנות: נאמנותו הטהורה של משה נוצרה מחמת שהיה עניו, שמעולם לא גבה לבו למרות דרגותיו הגבוהות להן זכה, ולכן נשאר נאמן.
"ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו"
אני נזכר במעשה פלא שסיפרו זקני ירושלים
כאשר בעבד השם עסקינן, אני נזכר במעשה פלא שסיפרו זקני ירושלים אודות השרף מבריסק, הגאון הקדוש רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל.
אנשים קטנים כמונו אין להם כל מושג מי היה רבי יהושע לייב. יחיד הדור ופלאו ממש.
שמעתי מהגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט"א, ראש ישיבת קמניץ, כי סבו ראש הישיבה הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל, ישב פעם בשמחה לצד יהודי ירושלמי, והלה שוחח עימו בכבוד וידידות. בין הדברים הזכיר כמסיח לפי תומו: "כשהייתי פעם בביתו של רבי יהושע לייב דיסקין…"
עוד לפני שהספיק הלה לסיים את המשפט, נעשה בשרו של רבי משה חידודין חידודין. הוא התרומם מכסאו והתיישב בסוף השולחן. הוא הטעים את פשר הנהגתו ברצינות תהומית: "הבן לליבי, אני פשוט חרד לשבת ליד מי שראה פנים בפנים את זיו צורתו הקדושה של רבי יהושע לייב דיסקין!…"
כך גם זכורני בילדותי, כאשר למדתי בתלמוד תורה תשב"ר בבני-ברק, אשר בבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל, היה לי מלמד יקר שביקרים, ירא שמים מרבים שהשפיע עלינו רבות, הרב הצדיק רבי מרדכי בלוי זצ"ל, נכדו של העסקן האגודאי הנודע, הרב הצדיק רבי משה בלוי זצ"ל.
תמיד כשהזכיר את שמו של רבי יהושע לייב דיסקין היו ידיו ממש רועדות. שאלנו אותו פעם מדוע זה כך? והוא השיב לנו: "כך היה אצל זקני ירושלים, הם הזכירו את שמו של רבי יהושע לייב ברעד וברטט, בסילודין ובחרדת קודש. זה השפיע גם עלי".
אחד מיקירי ירושלים, הגאון רבי מרדכי זאב הומינר זצ"ל, אביו של הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל, בעל 'עבד המלך', הוציא ספר לזכרו של אביו המנוח, שנמנה על מקורביו הגדולים של רבי יהושע לייב, ובהקדמת הספר הוא כתב כך:
"כל השנים שהגאון הזה [רבי יהושע לייב] היה חי בירושלים היה אבי מבקרו מידי יום… ואבי אמר לי פעם: 'אף על פי שכולם יודעים כי רבי יהושע לייב הוא חד בדרא, אבל כיון שדרכו כל הימים היתה לנהוג בהצנע לכת עם ה' יתברך, לא נודע היטב לשום אדם את גודל גאונותו וצדקתו, חסידותו ופרישותו'…".
עוד כותב, כי אביו אמר לו בשם מרן ה'בית הלוי' מבריסק זצ"ל, שהתבטא כך: "אם כי איני יכול לומר על עצמי שאינני בר אוריין, אולם פשוט כי אני בר אוריין רק עד פתחו של רבי יהושע לייב!".
פעם אחרת התבטא ה'בית הלוי' ואמר: "כאשר אני מתבונן בעצמי שאני יושב על כסא הרבנות בבריסק, מקום שישב עליו קודמי בתפקיד רבי יהושע לייב דיסקין, כל עצמותי רועדים. כי מי אנוכי למולו שאוכל למלא את מקומו".
ואותו רבי יהושע לייב הגדול, אותו גאון עולם, שרף עליון, צדיק וקדוש נשגב, ששיעבד את עצמו לאלוקיו עד הקצה האחרון, כל כולו היה השתוקקות לבטל עצמו לכבוד שמים ולהיות עבד השם הנאמן.
עדות מפליאה לכך סיפר תלמידו הגדול, הגאון רבי צבי מיכל שפירא זצ"ל, בעל 'ציץ הקודש', כי פעם בליל שבת הציץ מבעד לדלת חדרו הפתוחה של רבי יהושע ליב ונרעש עד עמקי נשמתו. פניו של רבי יהושע לייב היו אדומות וחיוורות חליפות. הוריד במצחו התנפח, שיניו דא לדא נקשן, ורעד ורטט עבר בכל חלקי גופו. היה נראה כמי שמצוי על סף עילפון ממש.
הוא שם אוזנו כאפרכסת לשמוע מה ממלמל רבו רבי יהושע ליב בשעה זו, ושמע אותו מבטא בשפתיו את הפיסקה בברכת 'מגן אבות': "לפניו נעבוד ביראה ופחד".
הוא שב הביתה בהתפעלות וסיפר לבני ביתו את אשר ראה והוסיף: "ניתן לרכוש יראת שמים רק מלראות את רבי יהושע לייב מבטא בשפתיו בסילודין את הבקשה המופלאה הזאת – 'לפניו נעבוד ביראה ופחד'…"
שמע זאת בנו הצעיר רבי בן-ציון, אשר צמח אף הוא ברבות הימים לתלמיד חכם גדול וצדיק נשגב, ונמנה בין גדולי ומאורי ירושלים, והחליט ליישם זאת למעשה. מאותו שבוע עמד כל ליל שבת בפתח חדרו של רבי יהושע לייב והביט בפניו הקדושות הבוערות כלפידים בשעה שאומר ברכת 'מגן אבות'.
זו היא איפוא המחשה קלה מהי עבדות אמיתית ומוחלטת. רק בן אנוש שחי עם הכרה כה חושית כי אין לו בעולם הזה דבר אחר זולת עבודת השם ויראתו, מסוגל להגיע לרמה כזו של ביקוש והשתוקקות להיות עבד השם.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')