פרשתנו הנוכחית פרשה של מצוות צדקה היא.
הפסוקים הפותחים את הפרשה נדרשים בחז"ל ובמפרשים למעלת נתינת צדקה: "ויקחו לי תרומה" – לי לשמי. וכמו שפירשו מרנא החפץ חיים ולמעלה בקודש, שעיקר מצוות הצדקה באה מתוך הבנה ש'לי הכסף ולי הזהב נאום ה". אדם הזוכה ליהנות מעושר גשמי בעולם הזה הרי הוא צינור, כל השפע הוא בתורת פיקדון אצלו לעשות עימו צדקה וחסד.
במהלך הדורות עמלו רבני קהילות ישראל על הטמעת מעלה נשגבה זו ועל ההבנה דלעיל בקרב עשירי הקהילות לדורותיהם.
לפעמים הייתה נדרשת פיקחות והתחכמות כדי לפרוץ את מחסום הקמצנות שדבק באותם עשירים. על אחד מאלו מסופר בספרי תולדות חייו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצוק"ל בעל 'בית הלוי'.
בהיותו מכהן ברבנות העיר סלוצק התעורר פעם צורך גדול בסכום ניכר לצדקה דחופה. העסקנים וראשי הקהל עמלו על השגת הסכום בין יהודי העיר שלא נמנו על המעמד הגבוה בהכרח…
לאחר כל המאמצים עדיין היה חסר סכום ניכר, ובאסיפה בביתו של הגרי"ד לצורך כך עלה שמו של אחד מעשירי העיר שכגודל עשירותו היה חולה בקמצנות נוראה.
העסקנים שידעו את מידת קמצנותו הגיבו בביטול. 'לא שייך להוציא ממנו פרוטה שחוקה'! אך הגרי"ד בניד ראש הורה שכיון ובשבוע הקרוב עומד להתקיים בביתו מעמד סעודת מצווה ביקש להזמין אישית בשמו את העשיר הנ"ל ולה' הישועה…
העשיר הקמצן היה נרגש מאד למשמע ההזמנה האישית והמכבדת מרב העיר. הוא אישר את השתתפותו, וביום המיועד אכן הופיע בשערי בית הרב.
הגרי"ד הושיב אותו בכבוד רב לידו בשולחן הכבוד. הוא האריך עימו בדברים וכיבד אותו עד בלי די.
בפיקחות סובב הגרי"ד את נושא השיחה לדברים מעניין החרטומים במצרים. בחכמתו ריתק הרב את העשיר בסיפורים שונים על נפלאותיהם ומעשי הכשפים שעשו החרטומים במצרים.
קהל הנאספים לא הבין מה לה לסעודת מצווה שגרתית ולסיפורי כשפים שנשמעים דמיוניים משהו… אבל אל מול מבטי הפליאה של הקהל המשיך הגרי"ד עוד ועוד במעשיות ובמופתים מעסקי החרטומים במצרים.
כשהעשיר היה מרותק ומוקסם דיו פנה אליו הגרי"ד ושאלו: "תרצה אף אתה לראות בעיניך מופת כזה דוגמת החרטומים אותו אני יכול בעצמי לעשות"?
נשימתו של העשיר נעתקה. הוא הביט ברב כלא מאמין, וכי רבנו עוסק בכשפים או כעין אלו?
הגרי"ד לא התרשם ושאלו שוב אם הוא רוצה לראות כעין הכישופים של החרטומים במצרים. העשיר כמובן נענע בראשו בהתלהבות.
בשלב זה הורה הגריד להביא קערה מוכספת שהייתה בביתו. הוא הניח אותה במרכז השולחן ומכיסו הוציא ארבעה שטרות רובלים. הוא הניחם בארבע קצוות השולחן, רחוקים מהקערה, חזר למקומו בראש השולחן ופנה לעשיר שישב לידו. "האם מאמין אתה שבמשפט בודד שאוציא מפי השטרות יכנסו אל תוך הקערה בעוד אני יושב על מקומי רחוק מהם"?
העשיר נענע בראשו לאות שאינו מאמין. הוא הביט כמו כל הקהל בעיניים לטושות בקערה ובארבעת השטרות בלי לדעת מה יתחולל כאן בעוד רגעים ספורים.
"הבה נעשה עסק". אמר הגרי"ד לעשיר. באם אכן אין באפשרותי לעשות מופת כזה אתרום כפיצוי את כל הסכום החסר למגבית עליה אני מתאמץ בימים אלו בסך של 100 רובלים. באם אצליח במופת זה תתרום אתה את הסכום הנדרש.
לראשונה בחייו העשיר עמד בפני דילמה איומה… הקמצנות מצד אחד והסקרנות הבוערת מהצד השני…
בעידוד הקהל שחלקו הבין כבר את הסיטואציה נאלץ העשיר לעיני כל הנוכחים להסכים להצעת הרב.
ברגע שבו הביע העשיר את התחייבותו קרא הרב בקול לבנו ר' חיים: "חיימק'ה, הכנס את השטרות לקערה". ר' חיים הזדרז ובתנועת יד מהירה הכניס את השטרות לקערה… כעת למחאותיו של העשיר לא היה ערך, התחייבותו מול כל הקהל שהבין את הקונץ אותו הפעיל עליו רב העיר למטרה קדושה של קיום הצדקה חייבה אותו, והוא נאלץ להוציא את הסכום ולתתו לצדקה.