הרבנית מגישה את האוכל השרוף…
אחד החיובים הגדולים המוטלים על כל בעל־בעמיו הוא לשבח תמיד את מעשיה של אשתו, גם אם לכאורה אין על מה
לשבח… כדברי הגמרא (סנהדרין, ע"ו ב') 'ואוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו'. כלל זה צריך להיות מונח היטב־היטב במוחו של כל יהודי המעונין לגדֵל את ביתו ולהופכו למעון השכינה עלי אדמות.
לא הרבה אנשים יודעים את סודהּ הגדול וכוחה העצום של מחמאה ומילה טובה הניתנת לאדם, וחבל. בתקופתנו יש הנוטים להיות 'קמצנים' גדולים במחמאות, וצריך לדעת שֶׁמַּה שלא משיגים באמצעות כוח, ניתן להשיג בקלות רבה על ידי מילה אחת של מחמאה כלפי הזולת.
הנהגה זו חשובה במיוחד בבית היהודי. חז"ל אומרים שלשלושה אנשים צריך להחניף: לאשתו, לרבו ולבעל חובו. והפירוש בחנופה זו הוא להחמיא לאשתו על כל מה שהיא טורחת ומתאמצת עבורו, ומי שמתנהג בדרך זו יִרְאֶה בביתו ברכה ושלום.
ע"י מחמאות אפשר להפוך ל…ידיד של מלאך המוות
הגמרא (סוכה, ל"ח א') מספרת על רב אחא בר יעקב שהיה מנענע את הלולב ואומר "דין גירא בעיניה דסִטְנָא". ומסביר רש"י: "הרי זה לחץ בעיניו של שטן שרואה בעיניו שאין בו כח לנתק מעלינו עול מצוות".
הגמרא ממשיכה ואומרת "ולאו מילתא היא, משום דאתי לאיגרויי ביה". ומפרש רש"י: "אין נכון לומר כן, שיתגרה בו שטן, שהוא יצר הרע, וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר".
בפשטות, הדברים מוסבים גם על רב אחא בר יעקב עצמו, שגם עליו אומרת הגמרא ש"לאו מילתא היא", אבל ה'ערוך לנר' מביא שלרב אחא בר יעקב היה מותר לעשות מה שעשה, ורק לאדם אחר 'לאו מילתא היא'.
ה'ערוך לנר' מיישב בכך את הסתירה שיש לכאורה בין הגמרא הנ"ל לזו שבמסכת בבא בתרא (ט"ז ב') האומרת שרב לוי דרש שהשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. השטן בעניינו של איוב, ופנינה שציערה את חנה. וממשיכה הגמרא לספר שרב אחא בר יעקב דרש את דברי רב לוי ברבים, ולאחר מכן הגיע השטן ונישקו ברגלו.
רואים מכאן לכאורה שרב אחא בר יעקב מדבר בשבחו של השטן, וקשה על הגמרא בסוכה שבה הוא אומר שהשטן רע בעיניו אם ישראל עושים מצוות. ומיישב ה'ערוך לנר', שהיא גופא; כיוון שבמקום מסוים דיבר רב אחא בר יעקב בשבח השטן, ואמר שלשם שמים נתכוון, הרי שרק הוא מסוגל אחר־כך לבוא ולהתנצח איתו, והשטן לא יַתעה אותו מעל קונו.
גם בבית פועלים הדברים כך. המחמאה גורמת גם להערות להתקבל ברוח טובה. והיינו, כאשר כל אחד מהצדדים מחמיא לזולת, הרי גם כשיעיר לו דבר־מה, הוא יציית לדברים, ולא יתקומם נגדם. מה־שאין־כן אם כל הזמן רק מעירים ומעירים, לא מתקבלים הדברים על לב שומעיהם.
המחמאות והעידוד הן חלק מעבודת השם בבית היהודי, ויש להשקיע בכך מחשבה רבה כדי שעקרת־הבית תיווכח שאכן מעריכים את כל מה שהיא עושה עבור משפחתה.
מי שנמצא בבתיהם של גדולי ישראל, רואה את הערכתם הגדולה לנשותיהם, ואת המחמאות שהם מוציאים מפיהם על כל
מאכל המוגש לפניהם, ועל כל מה שרעייתם עושה למענם, ובכלל.
מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת באר יעקב, שלשמו ולזכרו תאוות נפש, היה מיוחד בנתינת מחמאות לאשתו הרבנית. בני הבית ידעו שבכל סעודה הוא יודע כיצד לשבח אותה, על הצד הטוב ביותר, ולקלוע בדיוק לדבר הנכון שהיא רוצה לשמוע.
פעם, בסעודת הבוקר של יום השבת, התברר שהצ'ולנט שהכינה הרבנית נשרף כולו. כל בני הבית היו אפוא דרוכים על־מנת לשמוע מה יאמר עכשיו ראש הישיבה לרעייתו, וכיצד ישבח אותה על הצ'ולנט שהכינה, שתפוחי האדמה שבו היו נראים כמו ברזל שחור.
והנה היא מגישה את המאכל השרוף, וכולם מביטים בבעל הבית, הטועם מהצ'ולנט, ופונה אל רעייתו בחיוך ואומר: 'טובה לי זיבורית דידך מעידית דעלמא' (שוָוה לי הזיבורית שלך, דהיינו המאכל הלא־טוב שלך, יותר מאשר העידית של העולם) – – –
ממעשה זה נוכל ללמוד גם שאי-אפשר לתת סתם מחמאה, בלי לחשוב תחילה מה אומרים. מלבד העובדה שהאשה מרגישה שהדברים לא נאמרו ברצינות, יש מקרים שצריך באמת להשקיע בכך מחשבה־רבתי.
הרי כל אחד ראה שהצ'ולנט נשרף, וכל אחד גם הבין שהפעם אי-אפשר לומר שהצ'ולנט טעים… גם רבי משה־שמואל ידע את זה, ולמרות הכל ידע גם כיצד להחמיא לרעייתו על המאכל השרוף…
(מתוך הספר 'שבת בשמחה', הובא בביטאון 'קול ברמה' רמת אלחנן)