מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו:
פסח במחנות ימי הפסח של שנת תש"ה התקרבו. צדיקי המחנה התחילו לחשוב איך ניתן להמנע מאכילת חמץ בפסח. רצוני לציין שהיה זה המקום היחיד מכל המחנות הגרמניים, בפרט בדכאו, שבו הכשירו חלק מהמטבח לפסח. קשה להאמין, אך הצלחנו לייחד דוד אחד לאוכל כשר לפסח. אף אחד מאלו שהיו במחנות הקשים והאיומים בגרמניה אינו מאמין שדבר כזה היה במציאות, אך אני בעצמי נכחתי שם ואכלתי מהאוכל הכשר בימי חג הפסח.
כמה אנשים יראים וצדיקים באו לאבא בבקשה שיכשיר להם דוד לימי הפסח ויבשל שם רק את מנת תפוחי האדמה שמגיעה להם ללא כל תוספות. כרגיל, היו מכניסים למרק אבקת סולת, תמציות טעם ומעט בשר, וכמובן הכל היה חמץ ובשר נבלה. אבא ביקש מהם שידברו עם סגן ראש המחנה אדון בורגר ויקבלו את הסכמתו האילמת לכך. הוא היה האחראי על המטבח, ואבא רצה לקבל ממנו רשות בשתיקה להכשיר דוד בישול לפסח. אבא היה מוכן לסכן את חייו כדי לזכות את הרבים, אבל לא הסכים להעלים זאת מאדון בורגר. אדון בורגר היה מבחין מיד שבדוד אחד מבשלים את המרק הרגיל ובדוד השני מבשלים רק קצת תפוחי אדמה במים.
אדון בורגר הסכים לעשות את הכל בשקט ובזהירות כדי שדבר לא יגונב לאוזניהם של הגרמנים ראשי המחנה. הלאגר-פירר וסגנו דאגו שאנשי המחנה יקבלו את ההקצבה שלהם ויאכלו אותה עד תומה כדי שיחזיקו מעמד בעבודה הקשה, לכן היה כה חשוב שהם לא ידעו על המתרחש.
חששנו מיום בואן של הטבחיות הגרמניות, אך בינתיים התחלנו להתארגן להכשיר דוד של מאתיים וחמישים ליטר לבישול המרק הכשר לפסח. עשו רשימה של כל מי שרוצה להצטרף לאוכלי המזון הכשר לפסח. היתה זו מסירות נפש של ממש, שהרי המרק היה המזון היחיד שנתן קצת שובע וכוח בעבודה.
כמאתיים חמישים יהודים מתוך שמונה מאות רצו להצטרף ולאכול את המרק הכשר בימי הפסח, ביודעם שיצטרכו כמעט לצום שמונה ימים. הגרמנים חילקו הקצבת סוכר למטבח לפי חישוב של שלוש מאות וחמישים גרם לאדם בחודש. הסוכר והסכרין שימשו להמתקת התה בבוקר. באו אנשים לאדון בורגר, והציעו שבחודש מרץ – לפני פסח – ימתיקו את התה רק בסכרין, ואת הסוכר יחלקו לכל אחד כדי שיוכל לשמור לעצמו לימי הפסח. כל אנשי המחנה הסכימו לכך ביודעם שאנשי המטבח לא ייטלו גרגיר סוכר לעצמם.
אדון בורגר הסכים. אנשים הביאו שקי נייר מהעבודה, קרעו אותם לשמונה מאות פיסות קטנות, סובבו את הנייר עד שהתקבלה צורת חרוט, והכניסו פנימה שלוש מאות וחמישים גרם סוכר. לא היה להם משקל, אך הם בדקו לפי העין שהכל מחולק שווה בשווה. דבר לא היה קשה לאבא – העיקר שיהודים במחנה יוכלו להישמר בפסח מאכילת חמץ.
חלק גדול מאנשי המחנה לא יכלו להתגבר על הרעב, ואכלו מיד את הסוכר שקיבלו. אנו החבאנו את הסוכר והשארנו אותו לימי הפסח כדי שנוכל לשתות מים ממותקים ולהשקיט את הרעב. שמרתי את הסוכר בין הבגדים כפי ששומרים זהב וכסף. אדון בורגר ביקש מאנשי המטבח ומאנשי המחנה שלא ידברו על כך כדי שלא יוודע לגרמנים דבר. הוא ידע שהוא מסכן את חייו וזהו פשע גדול לעשות זאת מבלי להודיע מאומה לראשי המחנה ולבקש את רשותם.
נהניתי להיות בזמן חלוקת הסוכר במטבח ולראות את אנשי המטבח מודדים את המנות לפי מבט העין, וכל הזמן מורידים ממנה אחת ומוסיפים למנה אחרת. אחר כך הם הרימו את כל השקיות ביד וניסו להרגיש אם המשקל שווה.
כמה ימים לפני פסח חולקה מנת הסוכר לאנשי המחנה ושימשה אותנו כמצה בפסח. למעשה, לגרמנים כבר לא היה באותו זמן תה, והם נתנו צמחים יבשים כתחליף לתה. בפסח לא השתמשנו בצמחים אלה. בבוקר קבלנו מים רותחים כשרים מהדוד המיוחד שהוכשר לפסח, ומהלנו בתוכם את הסוכר.
כעת היה על אבא להכשיר את הדוד הגדול ואת שאר הכלים הנלווים. הדוד היה מעין סיר לחץ, והמכסה נסגר הרמטית על הדוד הגדול כדי למהר את בישול מאות הליטרים של המים למרק. בתוך זמן קצר רתחו המים, ואז נשמע צפצוף. לאחר מכן שחררו את לחץ האדים, פתחו את המכסה הצמוד ושפכו לתוך הדוד את כל המצרכים של המרק. השאלה ההלכתית היתה – איך ניתן להכשיר את הדוד, שהרי המים מוכרחים לגלוש החוצה בזמן הגעלה. המכסה גם הוא היה בעיה קשה מפני שלא ניתן להסירו מהדוד.
ראשית כל, רחץ אבא את הדוד וניקה את המכסה עד שהבריקו מנקיון, וחיכה עשרים וארבע שעות. במשך הזמן הזה הוא לא בישל שום דבר בדוד. לאחר מכן לא היתה לו ברירה והוא עשה עירוי מים רותחים מכלי ראשון על המכסה, ואז עטף את כל המכסה בשקי בד ריקים כדי שהוא לא ייסגר בצורה הרמטית. היתה בעיה עם זוויות הברזל שחיברו את המכסה לדוד, מפני שכידוע ההלכה היא שחיבור ברזל – חם מקצתו חם כולו. אבא תפר וקשר חתיכות בד על זוויות הצירים של החיבור, וכך אפילו בטעות לא יוכלו להניע את המכסה ולסגור את הדוד. בנוסף, בדי השקים החלישו את העברת החום בין הדוד לצירים של המכסה. ברירה אחרת לא היתה לו.
הוא מילא את הדוד הגדול במים עד למעלה והרתיח את המים. בחצר בחוץ הוא הדליק אש ושם בתוכה אבנים, ולאחר רתיחת המים הוא זרק את האבנים הלוהטות לתוך הדוד הענק. המים גלשו מדפנות הדוד החוצה, וכך הוכשר הדוד. אבא מיהר לשפוך את המים הרותחים החוצה ולמלא את הדוד במים קרים.
נותרה לנו בעיה עם הכלים שבהם אכלנו. הכל היה טרף, וכדי להכשיר צריך לחכות עשרים וארבע שעות בלי מגע עם אוכל כדי לפגום את הכלי. אולם, היה לנו רק כלי אחד לכל אחד – ובמה נאכל בעשרים וארבע שעות הללו? אבא יעץ שכל שני אנשים ישתמשו בכלי אחד, ולאחר שיסיים הראשון את מנתו – יאכל השני באותו הכלי. בינתיים ישאירו את הכלי השני ריק עשרים וארבע שעות, ולאחר שיכשירו אותו – יאכלו שניהם בפסח בכלי הכשר. כולם רצו לקיים את המצווה בתכלית הכשרות ואמרו שאם הם כבר מוסרים את נפשם לרעוב שמונה ימים – שהכל יהיה בהידור. רצינו להרגיש פעם בשנה שמסרנו נפשנו על קיום המצווה של אי-אכילת חשש חמץ בפסח.
לא היו לנו חומרים כדי לרחוץ היטב את כלי האכילה שלנו, ואבא הציע שנשפשף אותם בחול כדי שיהיו נקיים בתכלית. כולנו התאמצנו לעשות זאת עד שהיו הכלים כחדשים, ואז אבא הרתיח בדוד הכשר מים וכל אחד ניגש אליו עם הכלים שלו. אבא בדק כל כלי ווידא שהוא נקי ואין בו חלודה. לאחר שראה שהכל בסדר, הכשיר את הכלים לפסח. אפשר היה לדמיין שאין מלחמה כלל והמשגיח התלמיד-חכם עומד ליד דוד הכשרת הכלים ובודק כל דבר קטן. אבא הכשיר לכל מי שרצה לעשות כמוהו.
לאחר כל ההכנות, היה לנו דוד של מאתיים חמישים ליטר לבישול תפוחי אדמה וכן דוד של מאה ליטר להרתחת מים לתה. אבא הכניס את עצמו בסכנה גדולה, מפני שהטבח השני לא הכשיר את הדוד שלו ובישל כרגיל. אם חס ושלום היה הגרמני איש הס.ס. מבחין שאבא לא מבשל לפי ההוראות, ויותר מכך – תפר שקים על המכסה הגדול של הדוד, היה תולה אותו באמצע מגרש המחנה.
למה אבא מסר את נפשו על כך? הוא לא חשב על עצמו, מכיוון שלעצמו היה יכול להכשיר פח קטן ולבשל בו תפוחי אדמה. אלא, עמדו לפניו דברי הגאון רבה של קובנה, בעל ה'דבר אברהם': כאשר אנו נמצאים בידם של הרוצחים אין די בקיום מצוות כרגיל, אלא נדרשת מסירות נפש של עם ישראל כדי לזכות לרחמי שמים. היינו כמעט מוזלמנים וכל פיסת אוכל היתה בגדר הצלת חיים, אך ויתרנו על החמץ והיינו מוכנים לרעוב עד כדי סכנת נפשות, הכל כדי לא להכשל באכילת חמץ בפסח. אבא לא יכול היה לעמוד מנגד והרגיש שהוא מוכרח למסור את נפשו עבור עם ישראל.
אבא רעד מפחד, אך בניסי ניסים לא היתה כל תקלה במשך ימי הפסח ואף גרמני נאצי לא נכנס למטבח. איני מבין איך אבא, שהיה אדם חלש וחולה, עמד בכזו סכנה איומה. המראה של אבא עומד ומכשיר את הכלים הזכיר את הכהן הגדול בעבודתו בבית המקדש. הוא בדק כל קמט וכל סדק כדי להיות בטוח שהכל נקי וללא חלודה.
(גיליון 'יאיר נזרו')