סיפר אחד מתלמידי ישיבת 'באר יעקב', כי הוא הגיע ללמוד בישיבה לקראת זמן חורף של שנת תשי"ח, וכיון שמוצאו מבית חסידי, היה רגיל כמנהג החסידים ללכת למקווה לטבול בכל יום. אבל כשהגיע לישיבה לא היה מקום בפנימיה של הישיבה, וסידרו לו מקום בבית המרא דאתרא הגאון רבי משה יעקובזון זצ"ל, שהיה מרוחק מרחק לא מבוטל מהמקווה.
בשעתו גם לא חממו את המקווה באמצע השבוע, וכדי שיוכל לטבול במקווה היה עליו להשכים מוקדם בבוקר, ללכת לבית הבלן, לקחת את המפתחות, ללכת לטבול ולחזור לבית הבלן להחזיר את המפתחות, ואז עוד לרוץ לישיבה ולהספיק להגיע לשחרית בזמן.
הוא לא התעצל ועשה כך, עד שהגיעו ימי החורף הקרים של כסלו. אז כבר היה לו נסיון קשה, כי בבוקר היה קר מאד בחוץ, בפרט בימות הגשמים, וגם המים עצמם היו קרים מאוד. לכן החליט בנפשו שעד כדי כך אינו מחויב, והפסיק ללכת למקווה באמצע השבוע.
כעבור כמה ימים הוא נקרא לחדרו של ראש הישיבה מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ונשאל מדוע חדל מללכת למקווה. כשהסביר את כל הקושי שכרוך בדבר, אמר לו רבי משה שמואל: "אצלי בחור לא יתקלקל, ואם מנהגך מבית אביך ללכת כל יום למקווה – חלילה שתפסיק מללכת. מהיום והלאה אתה מקבל מפתח למקווה, שיהיה שלך, ולא תצטרך ללכת לבית הבלן. אנו גם ניתן כסף מתקציב הישיבה למקווה, שיחממו עבורך את המים בכל יום מימות השבוע, ובלבד שלא תפסיק את מנהג בית אביך".
(מדור 'עולם הישיבות' בתוך 'אוסף גליונות' במדבר תשע"ט)