התורה משפרת ומעדנת את מדות האדם
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ… וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (כג, ה)
שמעתי מרבי יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה שהיה:
אדם הזמין מונית לנסוע לנהריה לקבל ברכה מרבי דוד אבוחצירא. הוא סיכם עם הסדרן מחיר: אלף ומאתיים שקלים. הסדרן שלח את אחת המוניות לכתובת המזמין. נהג אחר שמע במכשיר הקשר את הכתובת, ומיהר להגיע אליה: "שלחו אותי מהתחנה לקחת אותך לנהריה"… בקיצור: חטף את הנסיעה. כשהנהג השני, האמתי, הגיע לכתובת, התברר לו שהמזמין כבר נסע עם מונית אחרת שאספה אותו מכאן לפני שתי דקות.
פסק ההלכה בנידון זה היה, שהנהג שחטף את הנסיעה לא נקרא "גזלן". הנסיעה עדיין לא הייתה "שייכת" לנהג הראשון. הוא לא זכה בה כל עוד הנוסע לא נכנס לרכבו. מה שכן הוא נקרא "רשע", כדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו.
נמשיך הלאה:
הנהג השני עזב במפח נפש את המקום, וכשהגיע לכביש גהה ראה מונית תקועה בצד הדרך, והנהג מחפש כבלים להניע את הרכב. נעצר לידו, והנה מתברר לו – לא פחות ולא יותר: זהו הנהג שחטף לו את הנסיעה…
נשאלת השאלה: האם בעל המונית השני חייב לעזור לזה שחטף לו את הנסיעה? התשובה ברורה: אם לפי ההלכה הנהג החוטף היה גזלן – יכול היה השני לומר לו: תוריד את הנוסע! והוא לא חייב לסייע לו להתניע את הרכב. אבל היות והוא אינו גזלן, אף על פי שהוא רשע ומותר לנהג השני לשנוא אותו – מכל מקום הוא חייב להתגבר על השנאה ולעזור לו.
זה גופא מה שאומרת התורה "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" – חמור של זה שמותר לך לשנוא, "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", ומתרגם האונקלוס: "משבק תשבוק מאי דבלבך עלוהי ותפריק עמיה". אתה כועס עליו? יש לך קפידא עליו? תמחק את הכל, תסלח ותעזור לו!
רק יהודי יכול לעשות דבר כזה! התורה הקדושה מחנכת אותו לעבוד על מידותיו בצורה הנעלה והמיוחדת ביותר.
הגמרא (בבא מציעא לב ע"ב) אומרת שמצות פריקה קודמת למצות טעינה. כלומר, אם עומדים לפני שניים, חמורו של האחד רובץ תחת משאו והוא זקוק לעזרה בפריקה, והשני זקוק לעזרה בטעינה – יש לעזור תחילה לזה שזקוק לפרוק משום צער בעלי חיים.
ומכל מקום מחדשת הגמרא חידוש גדול: "אוהב לפרוק ושונא לטעון" – אם זה שזקוק לעזרה בפריקה הוא אוהבי, וזה שזקוק לעזרה בטעינה הוא שונאי, מצוה לעזור תחילה לשונא לטעון, "כדי לכוף את יצרו", למרות שלחמור השני יש צער בעלי חיים.
שואלים תוספות: הרי לא מדובר כאן באדם שיש לי סתם שנאה אישית כלפיו, שביחס אליו מובן החיוב לכוף את יצרי. מדובר כאן במי שמותר לשנוא אותו על פי הלכה ואף מצוה לשונאו כי עובר עבירה במזיד ובריש גלי. מהו, אפוא, הענין לכוף את היצר ולעזור לו?
התשובה היא: אכן, כשרואים אדם עובר עבירה – מצוה לשונאו. אולם טבע האדם הוא, שכאשר הוא רואה שאני שונא אותו – הוא גם שונא אותי, וכמאמר הכתוב (משלי כז, יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". וכשאני רואה, על העיניים שלו, שהוא שונא אותי – זה גורם לכך שאני מוסיף ושונא אותו יותר. אם עד היום שנאתי אותו בגלל שהוא מחלל שבת, מהיום אני שונא אותו גם על כך שהוא שונא אותי. תוספת השנאה הזאת אינה מחויבת על פי דין תורה, זו כבר שנאה אישית! על התוספת הזאת אומרת הגמרא שעליו "לכוף את יצרו" ולהקדים את טעינת השונא על פריקת האוהב.
שוב אנו נוכחים לראות איך התורה מחנכת את היהודי לעבוד על מדותיו. כשיהודי צועד לפי הנחיות התורה – התורה מעדנת אותו, מרוממת אותו והוא הופך להיות קדש קדשים.
*
בזמנו של רבי נתן צבי פינקל זצ"ל למדו בישיבת מיר מאה עשרים תלמידים. מלבדו לימדו בישיבה גם חתנו רבי חיים שמואלביץ ונכדו רבי נחום פרצוביץ. שלושת גדולי הדור במקום אחד. הרבה בני תורה היו באים לשמוע את השיעורים והשיחות שלהם, אבל לא היו תלמידים מן המניין בישיבה.
לפני פסח ניגש אחד התלמידים לרבי נתן צבי ואמר לו: "כעת אני נוסע הביתה, לאמריקה, ואחרי פסח נפשי חשקה ללמוד בישיבת בריסק". רבי נתן צבי אמר לו שלדעתו הוא יעשה שטייגען גדול יותר בישיבת מיר אצל רבי חיים ורבי נחום, אבל הרוח של הבחורים האמריקאים נשבה לכיוון בריסק, ואחרי ששב מהחופשה הלך ללמוד שם. ומאחר ולא היה לו נעים מרבי נתן צבי, הוא לא בא להיפרד ממנו ולהודיע לו שעבר לבריסק.
דא עקא, כעבור מספר שבועות הוא לא מצא את מקומו בבריסק. אין שם אוכל, אין מקום לישון, כל אחד צריך להסתדר בכוחות עצמו… הבחור חזר למיר, אכל בחדר האוכל, ישן בחדר הקודם שלו, וכל זאת מבלי להתנצל בפני רבי נתן צבי, ובלי לבקש ממנו רשות לשוב ולשהות בישיבה…
כעבור שבועיים הוא פגש את רבי נתן צבי. הבחור לא ידע היכן לטמון את עצמו מרוב בושה. לא היה לו נעים.
אבל רבי נתן צבי, מיד כשראה אותו פנה אליו בפנים צוהלות: "תודה רבה לך שאתה בא לחזק אותנו. יישר כוחך"…
נו מה אפשר לומר על מידות כאלו?
זה התורה!
(רבי יצחק קולדצקי שליט"א – נאה דורש)