מאת: הרב ישראל ליוש
ה'עין טובה' של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, יחד עם רגשות נפש טהורות, יצרו את המחשבה והתובנה המרגישה את נפש הזולת ופורטת על מיתרי אהבת הבריות… כפי שמסופר בספר 'מח ולב'!
היה זה כאשר עבר ליד חנותו של סנדלר, בחוץ עמדו לייבוש נעלי ילדים קטנות וחמודות. רבי חיים עצר לידן והתבונן… בשיחת המוסר הקרובה גילה לבני הישיבה את המחשבה הטהורה שעברה אז במוחו, יותר נכון, בליבו…
התבוננתי בנעליים הקטנות והחמודות… חשבתי בליבי על הילד הרך העובר ברחוב, מתבונן בנעליים וחומד אותן בליבו… אך מחירן היה יקר… "יום יבוא וירווח לנו ואוכל לקנות לך את הנעליים…" הבטיחה האם לילדה החמוד והחומד…
היום המיוחל הגיע… בלב פועם משמחה מודד הילד את הנעליים על רגליו הקטנות… האם הרחומה עומדת מן הצד ומתבוננת בהתרגשות בשמחת בנה היקר… שמחה כה עצמה, אין לתאר ואין לשער…
מה מרגיש אב ברגע כזה, אני עוד זוכר… אך מה מתחולל בלבה של אם, איני יכול לצייר… אבל דבר אחד אני יכול… אני יכול להשתתף בשמחתה…
ורבי חיים המשיך את שיחתו ואמר: כאן בעולם הזה יש לב של אם אוהבת… שם בגן עדן כבר לא מרגישים את הזולת….
על אדם הראשון בגן עדן נאמר: 'לא טוב היות האדם לבדו', מדוע? מה היה חסר לו שם? הוא היה במחיצת מלאכים שהיו צולים לו בשר ומוזגים לו יין, האם לזאת יקרא 'לבדו'?!
"למלאכים אין לב…" – זעק רבי חיים – "כשאי אפשר להשתתף עם ליבו של השני, אף אם זה מלאכים ואף אם זה גן עדן, אפשר לומר על זה 'לא טוב'…!"
הגמ' אומרת על הפסוק 'ובני בנימין… מופים וחופים…' "הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו"
הצער של 'הוא לא ראה בחופתי' מובן, אך מה הצער ב'ואני לא ראיתי בחופתו – שאל רבי חיים שמואלביץ.
אלא, כשאי אפשר להשתתף בשמחת השני, זו צרה שראוי להנציח אותה בשם…
הגאון רבי נח פלאי זצ"ל היה חולה במחלת האסטמה, ומידי פעם כאשר היה נתקף בקוצר נשימה, היה יוצא לשאוף אויר בחוץ, וכעבור זמן מה היה שב לתלמודו.
פעם אחת נתקף בקוצר נשימה, כהרגלו יצא לשאוף אויר, וכעבור זמן מועט כבר נכנס לביתו… שאלו אותו בני ביתו: מדוע מיהרת להיכנס?
"ראיתי בחוץ ששכני בונה ומרחיב את דירתו, התמלאתי שמחה כה גדולה והיא הרחיבה את ראותיי, עד שכבר לא נזקקתי לאוויר הצח…"