נהגו כבוד בתורה ובלומדיה!
"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים" (כא, ז)
ה"ברכת שמואל" היה מצטט, בהתרגשות, את דברי חז"ל במדרש (שמות רבה ל, ה): "'וכי ימכור איש את בתו לאמה' – בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם, שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה בארון. 'לא תצא כצאת העבדים' – נהגו בה כבוד, ששביתם אותה מאצלי, שנאמר (תהלים סח, יט) 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי'".
התורה הקדושה היא בתו היחידה של הקב"ה. חטפנו לו אותה, "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי", ואנחנו מתנהגים בה כשבויה ונועלים אותה בתוך ארון. הקב"ה מוכן לוותר לנו, אבל בתנאי אחד: שנכבד אותה! שחלילה לא נזלזל בה. זה מה שהקב"ה מצפה מאתנו: שנכבד כל מילה של תורה, שנכבד תלמידי חכמים.
ברצוני לספר שני סיפורים, מהם נלמד מה כוחה של מילה אחת של תורה! איזו השפעה אדירה יש לכל מעשה קטן של מצווה. הסיפור הראשון:
אני מכיר באופן אישי בחור שלמד בישיבה בנתיבות. פעם אחת, כשנסע באוטובוס לישיבה, החליט כהרגלו לנצל את הזמן, הוציא פנס מהכיס, פתח גמרא והתחיל ללמוד. הוא למד בחשק וקצת הגביה את קולו. באחת התחנות עלה לאוטובוס בחור שעובד בהייטק, בשם שגיא, שגר בנתיבות, וכשעבר לידו ושמע את קולו, אמר לו: "אשריך!"
שאל אותו הבחור: "אתה מעוניין להצטרף אלי?" משהשיב בחיוב, התיישב לידו, ובמשך כל הנסיעה למדו ביחד קטע גמרא. כשירדו מהאוטובוס, ולפני שפנו איש איש לדרכו, זה לישיבה וזה לבית, החליפו ביניהם טלפונים, והשניים המשיכו לשמור על קשר וללמוד ביחד דרך הטלפון.
ההורים של שגיא היו מהמשפחות האמידות בנתיבות. כעבור זמן, אביו של שגיא לא הרגיש טוב, הבדיקות לא היו מעודדות. חששו מדברים לא טובים רח"ל. שגיא התקשר לבחור הישיבה והתייעץ אתו מה עליו לעשות לרפואת אביו? השיב לו הבחור: "תגיד תהילים בתענית דיבור".
באותו יום הוא לא הלך לעבודה, סגר את עצמו בתוך חדר ובמשך חמש שעות אמר תהלים. אמו ניגשה אליו ואמרה לו: "אבא מבקש שתלך לעבודה. הוא לא רוצה שתעצור את החיים שלך בגללו, יהיה מה שיהיה". כיון שהיה בתענית דיבור הוא לא יכול לענות לה, רק לסמן בידו שידברו אחר כך.
הבחור המשיך לומר את כל התהלים בכוונה גדולה ובדמעות. מה נאמר ומה נדבר? בבדיקות החוזרות נמצא שהכל ב"ה תקין.
להורים של שגיא היה שכל. הם לא תלו את הישועה ביד המקרה. הם הבינו שפרקי התהלים שבנם אמר בכוונה גדולה – הם שעזרו. בעקבות זאת כל המשפחה התחזקה, ובהמשך הפכו למשפחה שומרת תורה ומצוות.
ממה כל זה קרה? מבחור ישיבה שכיבד את התורה ולמד את הגמרא בקול ובנעימות באוטובוס. משם זה התגלגל ל"אשריך". משם ללימוד המשותף באוטובוס ומשם המשיך להתגלגל הלאה עד לרפואה של האבא ולחזרה בתשובה של משפחה שלמה.
הסיפור השני: היתה ישיבה במרוקו שקראו לה "ישיבת טנג'ר". בישיבה הזאת למדו הרבה מראשי הישיבות, הרבנים והדיינים שאנחנו מכירים. גם אבי נמנה בין בוגרי הישיבה.
איך קמה הישיבה?
במרוקו לא היתה ישיבה. היו כמה תלמידי חכמים מאנגליה שהיו מגיעים לחופש לטנג'ר. בטנג'ר גר יהודי עשיר, מראשי הקהל, רבי שמואל טולידאנו, וכשאמו נפטרה וישב עליה שבעה, נכנסו כמה תלמידי חכמים לנחמו. כשהתעניין איך הפכו לתלמידי חכמים כה מופלגים, השיבו לו שהם למדו בישיבה, והוא הביע מיד את רצונו לבנות ישיבה בעיר לעילוי נשמת הוריו ותרם את הבניין.
הרב וולנטר לקח את ניהול הישיבה על עצמו והחל לקבץ בחורים. הישיבה התחילה עם שמונה בחורים וכעבור זמן קצר למדו בה מאה ועשר בחורים, חלקם הגדול, כאמור, גדולי תורה מובהקים. אבי היה בחור בגיל שלוש-עשרה כשהלך ללמוד בישיבה.
שנה אחת, בשמחת תורה, הוא שב הביתה למקנס, וכשהתחילו לרקוד בבית הכנסת לכבודה של תורה, הרב רפאל ברוך טולידאנו הרים את אבי על הידיים, רקד אתו ואמר: "אני לא מרים ספר תורה רגיל! אני מרים ספר תורה חי"! כל האנשים בבית הכנסת, ששמעו את דבריו, ניגשו אליו וביקשו שגם הם רוצים שהרב ירקוד עם הבנים שלהם… גם הם רוצים שבנם יהיה ספר תורה חי! והם שלחו את הילדים שלהם ללמוד בישיבה בטנג'ר וכך הישיבה התפתחה והתרבו בה הלומדים. דורות שלמים של תלמידי חכמים יצאו משעריה. [הישיבה נסגרה לאחר מלחמת ששת הימים, כשרוב המשפחות עלו ארצה, והערבים התנכלו לישיבה ואז החליטו לסגור אותה].
ממה כל זה התחיל? מניחום אבלים אחד!
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)