מספרת בעלת המעשה: אני אם לשלושה ילדים קטנים, חינניים ומלאי מרץ. במשך רוב שעות היממה אני עסוקה בשמירה עליהם, בטיפול בהם ובמציאת פתרונות יצירתיים כיצד להעסיק אותם. לרוב, בשעות אחר הצהריים הפרויקט הזה אינו פשוט.
מהניסיון שאותו רכשתי עם הזמן, גיליתי שהשהות בגינה השכונתית היא הפתרון המוצלח ביותר מבחינתם ומבחינתי. הם נהנים מהמרחבים ומהמשחקים, ואני פנויה לשחק איתם ולנוח, במינימום מאמץ, להרפות קצת מהמרוץ ולצבור כוחות לקראת ארוחת הערב וההשכבה. לכן בדרך כלל, כשמזג האוויר מאפשר זאת, אני עושה עם ילדיי את המסלול לכיוון הגינה, לשמחתם הרבה.
באותו יום שבו התרחש סיפורנו, יצאתי עם ילדיי לכיוון הגינה. בדרך עברנו סמוך למכולת השכונתית, ואני נכנסתי כדי לקנות להם לבן לארוחת הערב. לשמחתי, התור לא היה ארוך במיוחד, כך שהילדים היו עדיין רגועים וסבלנים. לפניי בתור עמדה אישה המוכרת לי מהשכונה, היא ערכה קניה לא קטנה, העבירה את המוצרים זה אחר זה, כשבמהלך עריכת החשבון היא אורזת את המצרכים בשקיות…
המוכרת סיימה את חשבונה ונקבה בסכום לתשלום. הקונה הגישה לה את כרטיס האשראי תוך שהיא מסיימת את אריזת המוצרים בשקיות, אבל אז עצרה המוכרת את ההתארגנות: "מופיע סירוב", היא הודיעה בקול לא ממש נמוך, כך שכל העומדות בתור [שהתארך בינתיים] היו שותפות, בעל כורחן, להודעה הלא נעימה…
הקונה נעצרה על עמדה סמוקה. היה נראה שהסיטואציה מביכה אותה במיוחד. "רגע" היא ביקשה וחייגה לבעלה, " אני אדאג לכרטיס חילופי", היא הסבירה. בעלה לא היה זמין, והמוכרת החלה לגלות קוצר רוח בולט. "תקפיאי את החשבון, בינתיים, כדי שלא אפריע, ואני כבר אסדר את העניין", הציעה הלקוחה בקול נמוך.
אבל המוכרת לא נרמזה ודיברה בטון גבוה במיוחד: "מה פתאום להקפיא? את משלמת עכשיו, או מפרקת את השקיות. אני לא מסכימה שאחר כך תיעלמי ללא שאבחין, ובסוף היום אצטרך לפרק בעצמי את כל מה שאספת", היא נשמעה נרגזת במיוחד . שיערתי שכנראה היא בעלת ניסיון, וכבר קרו לה מקרים לא נעימים מהסוג שאותו היא תיארה, כך שהלקוחה שלפניה לא מצליחה לקנות את אמונה, על אף שראו על עדינותה שהיא לא תתנהג בצורה כזאת.
בינתיים השיגה הלקוחה את בעלה, והוא ביקש ממנה להמתין מספר דקות עד שהוא יבדוק מדוע הכרטיס לא עובר. המוכרת רטנה לעצמה בכעס והקונים מאחור הגיבו בפרצופים לחוצים. העדינים שבהם רק העיפו מבטים קצרי רוח בשעון, האחרים הביעו דעות לא ממש מחמיאות על התנהלות לא מאוזנת, על חוסר אחריות, ועל זמנם היקר שמתבזבז לריק.
אני, שעמדתי מאחורי אותה לקוחה, ניסיתי להוות חייץ אנושי בין הלקוחות הממורמרים [עדיין בשקט, בשלב זה], לבין הקונה המובכת. עלה בי רצון לעזור לה, לא הייתי מסוגלת לשאת את החרפה שהייתה מנת חלק . חיפשתי פתרון למצב המביך, ואז נזכרתי שלמרות שבדרך כלל אני משלמת על קניותיי במזומן, בכל זאת באותו יום בהשגחה פרטית היה מונח אצלי כרטיס האשראי בארנק.
הצעתי לה שאני אשלם על קנייתה, והיא תחזיר לי את הסכום מאוחר יותר. ההקלה והשמחה שעל פניה הראו לי שהצעתי הגיעה במקום המתאים. שילמתי על קנייתה בכרטיס שהיה ברשותי, והמוכרת וכל באי המכולת נשמו אף הם לרווחה. כשיצאתי מהמכולת ראיתי את אותה אישה ממתינה לי בחוץ.
היא הודתה לי פעם נוספת, וביקשה את פרטי חשבון הבנק כדי להפקיד את הסכום המדובר. נתתי לה, והרגעתי אותה שמבחינתי היא יכולה להמתין מספר ימים בהעברת התשלום, הוא לא דחוף בעבורי. נפרדנו לשלום, כשמילות הברכה שבהן היא מברכת אותי, מהדהדות באוזניי.
המשכתי עם ילדיי לכיוון הגינה. נותר לנו רק לחצות את הכביש ולהגיע ליעד המבוקש – הגינה שקורצת לילדיי בשלל צבעיה העליזים. מדובר בכביש ראשי די סואן בשכונתנו. ביקשתי מהילדים שיאחזו היטב בצידי העגלה כדי שנוכל לחצות את הכביש בבטחה. הילדה בת השלוש וחצי נעמדה הכן בצד ימין, אך בן השנתיים וחצי שקלט את מראה הגינה מן הצד השני של הכביש, וסבלנותו כנראה פגה בעקבות השהות הארוכה במכולת, רץ לפנינו…
עוד לפני שהספקתי לעצור אותו הוא התפרץ לתוך הכביש… בזווית עיני ראיתי ג'יפ שחור שועט על הכביש, והבנתי שהנהג לא יכול להבחין בבני הקטן והנמוך, כיוון שסמוך למעבר החצייה עמד רכב שעל ידו עמדה אישה לא מוכרת, שהעמיסה שקיות מהקנייה במכולת לתוך תא המטען, הרכב הסתיר לנהג הג'יפ את שדה הראייה. צעקתי בכל כוחותיי: "לא! לא! לא!" וקפצתי לכביש בעקבות בני. משכתי אותו בכוח לכיוון המדרכה, ועוד הספקתי להרגיש את המגע המתכתי של פח המכונית לפני שהתגלגלנו שנינו אחורנית לכיוון המדרכה…
מצאתי את עצמי על שפת המדרכה. האישה שהייתה עסוקה בהעמסת חבילותיה לתוך הרכב החונה נזעקה לעזרתי, היא סייעה לי להתרומם, אך אני חששתי. לא העזתי לבדוק מה קרה לבני. לפתע שמעתי אותו בוכה, ורווח לי, הוא חי! הילד שלי בוכה! נס!… בינתיים התאספו אנשים ששמעו את צעקותיי ההיסטריות ושאלו איזו עזרה להושיט לי. ביקשתי מהם בבכי: "תבדקו מה קרה לילד שלי, תבדקו אם הוא מסוגל ללכת". "הכל בסדר", הם הרגיעו אותי, "הילד הולך, הוא בריא ושלם". לאט לאט הוא אף נרגע מהבכי ההיסטרי שלו וחזר לעצמו, חי, בריא ושלם.
זמן-רב חלף עד שהייתי מסוגלת להירגע מהחוויה הקשה שעברה עלי. ואז, בתוך ההתאוששות, נזכרתי בחסד שגמלתי דקות ספורות קודם לכן. מדובר בצירוף מקרים בזמן כה קצר, שהעלה בי מיד את המחשבה כי בוודאי זכות הצדקה שעליה כתוב שהיא מצילה ממוות, והרצון למנוע בושה מהזולת, עמדו לנו, וראינו ניסים גדולים, שלא פספסתי בשבריר שניה את בני, וגם שהרכב לא נסע במהירות גבוהה יותר ובכך נמנע אסון, ר"ל. חזרתי הביתה נרעשת, ויותר מכל רציתי לשתף בסיפורי את האישה שעמה גמלתי חסד.
רציתי שתדע שיותר ממה שהיטבתי עמה, היא היטיבה עמי… התקשרתי אליה וסיפרתי לה הכל וביקשתי ממנה שלא תחזיר לי את הכסף ששילמתי עבורה…
המסקנה היא: בחיים אל תחמיצו הזדמנויות להיטיב עם הזולת. אנחנו לא יודעים לאן יתגלגלו הדברים וכמה תועלת הם יביאו לנזקק וגם לנו. כשאנחנו מיטיבים עם הזולת אנחנו משפיעים על עצמנו שפע ברכה ורחמים. "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעוה"ב… וגמילות חסדים…"
[מתוך 'בך בטחנו'-הרב צבי נקר]