"ויצא יעקב" כה י'
…שבזמן שהצדיק בעיר הוא זיווה הוא הדרה (רש"י)
אחד מגדולי גאוני התורה המובהקים שהתברך בהם דורנו, היה הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' ריימלעס. היתה לי זכות לשמוע מידי שבוע את שיעוריו, במשך כמה שנים.
מלבד גדלותו הנודעת בכל חלקי התורה בעיון עמוק, ומלבד שקידתו העצומה לילות כימים, זכה לרכוש את קנין 'שימוש חכמים' בצורה מהודרת, דבק בחכמי הדור, ויצק ממי הדעת על ידם. עוד משחר נעוריו זכה לקרבה עזה מגאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי שהאציל עליו רבות מהודו ומחכמתו. כמו כן זכה לקבל רבות משאר גאוני ליטא: רבי שמעון שקאפ, בעל ה'מרחשת', רבי ברוך בער ליבוביץ, ה'חזון איש', רבי אהרן קוטלר ועוד רבים.
בכל פעם שזכיתי להימצא במחיצתו השתדלתי לדלות ממנו עובדות והנהגות אמרות ופנינים מגדולי עולם. אלו קלחו מפיו במתיקות מיוחדת ללא הרף בזה אחר זה. על פי רוב היו הם עדויות שנוכח בהן באופן אישי, או ששמע מכלי ראשון מפי גדולי הדור באוזניו. מהן הפיק לעצמו לקחי מוסר, ולימד לאורן מה היא שקידת התורה, ידיעתה ואהבתה, יראת שמים ודקדוקי מצוות.
ברגע של גילוי לב חשף פעם הרב גוסטמאן באוזני התלמידים את הנהגתו בשנות עלומיו:
"בודאי הינכם מתפלאים מנין לי כל המעשיות הללו שאני מרבה לספר על גדולי הדור הקודם? אולם אגלה לכם את האמת, הן אמת שתמיד אהבתי ללמוד, אך לא פחות מכך אהבתי תלמידי חכמים! חיפשתי בכל עת מצוא אפשרות לשהות במחיצתם. –
"כשפגשתי תלמיד חכם הייתי עוקב אחריו בשבע עינים, מבלי לשים לב לאיזה חוג או לאיזו עדה הוא משתייך, אלא פשוט ישבתי מאחוריו ביראת הכבוד ובדקתיו מכף רגל ועד ראש. הבטתי בהשתאות אחר כל הנהגה שלו, כל פעולה וכל דיבור… מכך שאבתי את כל הידיעות הללו…"
את תפילת השחרית השגרתית בהיכלה של ישיבת מיר ברכפלד במודיעין-עילית, פיארה בנוכחותה דמותו ההדורה והאצילית של ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, מידי יום ביומו בעשור האחרון לחייו. תמיד חשתי שעצם ההימצאות בסמיכות אל איש רם מעלה כמותו, היא הזדמנות שלא תסולא בפז, והשתדלתי לבוא רבות להתפלל עימו במחיצתו.
כמדומני שצורת תפילתו הזכה היוותה דוגמא חיה כיצד הקדוש ברוך-הוא חפץ ומצפה מיהודי שיתפלל לפניו. אמירת ה'פסוקי דזמרא' נאמרו מפיו בניגון נעים במיוחד, בהשתפכות הנפש ובהתרגשות מיוחדת. בעת שקיבל על עצמו עול מלכות שמים ברטט ובזיע, הסובבים יכלו לחוש את אהבת ה' הגואה בקרבו וממלאה את חללי הלב. בכלל קשה היה להישאר אדיש לשמע קולו הערב והנשנק בבכי כשחינן על הגאולה השלימה, על התגלות השכינה ועל צרתם של ישראל.
גם לאחר התפילה היה זה לימוד מאלף בפני עצמו, להיווכח בפניו המפיקות קרני אור מיוחדות במינן. חיוכו הנצחי המלבב, נועמו ויחסו האישי אל כל יחיד ויחיד ללא שום הבדלי גיל ומעמד, בהתעניינות כנה ואמיתית, לימדה מושגים ב'בין אדם לחבירו' ו'בסבר פנים יפות'.
מידי פעם ניסיתי להסב את תשומת ליבם של הצעירים שהתהלכו בינותיו ולא ייחסו חשיבות לזכות הזאת שנפלה בחלקם, ושיתפתי אותם מהרהורי ליבי אודות החובה המתבקשת מאיתנו לפקוח את העינים להתבונן בדמות העילאית הזאת המקדשת שם שמים בכל הליכותיה.
בהזדמנות מסויימת אמרתי לאחדים מהם:
תמיד הינכם שומעים על אנשים מבוגרים שבינינו, זקני הדור, שזכו עוד לחזות בדמותו של ה'חפץ-חיים', לשהות במחיצתו של ה'חזון-איש', ללמוד אצל רבי ברוך בער ליבוביץ. מן הסתם מתעוררת גם בכם מידי פעם התחושה: "הלוואי ואף אני הייתי זוכה לזכיה עצומה זו…"
אולם כשאני רואה את רבי אריה, יורד לאחר התפילה ממקומו בהיכל הישיבה ופניו קורנות אושר עילאי, נזכר אני בדמותם של צדיקי הדור הקודמים הגאון הרב מפוניבז', רבי יחזקאל לוינשטיין, הרב שך, רבי דוד פוברסקי ועוד. כך בדיוק היתה נראית דמותם האצילית והקדושה, כשירדו מהמזרח לאחר התפילה, ועינינו לא זזה עד יציאתם מבית המדרש.
אדרבה במקום להתרפק לאחר מעשה על עובדות והנהגות מהעבר, על הגדולים שהיו ואינם, הרי ישנה אפשרות לכל אחד מאיתנו להידבק בו בנקל, ללמוד ממנו אורחות חיים ולהתחקות אחר הליכותיו. אך כשהאדם הגדול עדיין בחיים ישנה נטיה לרבים להתנזר מקרבתו, שמא מפחד שמא מסכלות, אך לאחר מות קדושים לפתע רגשות החרטה גואים ומבעבעים בתוכם: "אילו ידענו עד כמה הוא גדול…", "מדוע לא נצלנו אותו כראוי", וכדומה.
כל אדם כשיתבונן סביבו ודאי יוכל להצביע על תלמיד-חכם בעל שיעור קומה או דמות חשובה שכל מעיינותיה היא תורה ועבודת ה', ובקצת נכונות ורצון להיות 'מקבלים', מסוגלים לספוג ממנו רבות, רק צריך להשכיל ולנצל זאת במועדו.
ההוראות וההנהגות הללו מסוגלות לשמש את האדם בכל ימי חייו, בבחינת "כזה ראה וקדש", והריוח העצום הן הרוחני והן הגשמי הוא רב לאין ערוך.
מרן הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל זכה ללמוד בישיבתו של מרן ה'חפץ-חיים' זצ"ל בראדין פחות משלוש שנים, החל מאייר תרס"ח ועד למועד נישואיו בראש חודש כסלו תרע"א. לדידו אותה תקופה היתה המוצלחת ביותר בחייו מבחינה רוחנית, שכן באותה תקופה זכה לסיים את כל הש"ס בחברותא עם מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בכולל 'קדשים' שעל יד הישיבה. אך בעיקר הזכיר בערגה את העובדה שזכה אז לינוק ממקור טהור מרן ה'חפץ-חיים' זצ"ל, להתבשם מתורתו חכמתו ואורחותיו הנאצלים.
למרות השהות הדי קצרה שלו במחיצת ה'חפץ-חיים', חש עצמו כל ימיו כתלמידו המובהק, ודיבר בכיסופין על דמותו הגדולה, שעמדה לנגד עיניו תמיד. מהזכרונות והחוויות השמורות איתו מהליכותיו של ה'חפץ חיים' הסיק כיצד לנהוג הלכה למעשה בכל צעד ושעל ובהרבה דיונים שהתעוררו אצלו עשרות שנים מאוחר יותר.
שמעתי מיהודי תלמיד-חכם שהיה נוכח פעם בעת שהזכיר הרב מפוניבז' זצ"ל אמרה כל שהיא בשם ה'חפץ חיים'. העיר לו אחד השומעים שאמרה זו כבר הקדים מאן דהוא לכותבה הרבה לפני ה'חפץ חיים', והיא נדפסה בספר פלוני בשם אומרה. השיב לו הרב מפוניבז' כמצטדק: "יתכן והצדק עימך, אך מה אעשה שקיימת בי תאווה מיוחדת להזכיר את שמו של ה'חפץ חיים'!…"
מהיכן שאב הרב דביקות עצומה כזו בדמותו של ה'חפץ חיים', נוכל להבין מתוך דברים שהשמיע הרב מפוניבז' עצמו בהזדמנות אחרת באוזני כמה תלמידים. שמעתי זאת מתלמידו הגאון רבי אברהם יצחק ברזל זצ"ל, מראשי ישיבת מיר-ברכפלד.
הוא סיפר כי פעם התבטא הרב מפוניבז' בפני התלמידים בלשון זו: "פעם הייתי אדם פיקח!…" התפלאו התלמידים לפשר כוונתו, מה הפשט 'פעם' הייתי אדם פיקח, וכי היום הוא איננו פיקח?
הרב שהבחין בתמיהתם הסביר את כוונתו: "בצעירותי כשהייתי בראדין בצילו של ה'חפץ-חיים', היה לי שכל לשתוק! במחיצתו לא דיברתי מאומה! למרות שמטבעי הנני דברן… זאת מהטעם הפשוט, שהרי כל משפט שהייתי אני מדבר היה נאלץ ה'חפץ-חיים' לשתוק כנגדי, שכן חכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו, והבנתי אז שכל רגע שה'חפץ חיים' מדבר זה נכס עבורי לכל ימי חיי, ואילו בכל רגע שהוא שותק זה הפסד עצום!… לכן פשוט העדפתי לשתוק, כדי לזכות לשמוע ולקבל ממנו כמה שיותר!…"
ואכן הרב מפוניבז' השכיל לדעת כמה ערך וחשיבות יש לכל רגע של הימצאות במחיצתו של צדיק. כמה חכמה ותבונה על תכלית החיים ניתן להחכים ולהבין מכל הגה ומכל דיבור שלו, והיה ירא וחרד מלאבדם ולהפסידם, לכן גזר על עצמו שתיקה.
הוא הפך את עצמו למהות של 'מקבל'. הכין את עצמו לספוג ולקלוט כמה שיותר בכל רגע נתון. ואכן זכה בעקבות כך כל ימיו לחיות לאורם של אותם רגעים נפלאים במחיצת ה'חפץ-חיים', ולעצב את השקפת עולמו כפי שינק בבית מדרשו, ובבחינת 'טופח על מנת להטפיח', זכו תלמידיו במשך עשרות שנים אף הם לנשום מאותו רוח טהרה שנשבה בראדין.
מאידך גיסא, הבה נראה מה בין 'כלי הקיבול' העצמי שהכין הרב מפוניבז', והמשימה שהעמיד לעצמו לחרוט בציפורן שמיר בזכרונו – כל תנודה, כל רושם וכל הגה מה'חפץ חיים', לבין ראיה פשוטה ושטחית של 'עם הארץ', שאמנם זכה אף הוא להיות סמוך ל'חפץ חיים' אך לא לקח לעצמו מאומה. ראה ואינו יודע מה ראה:
שמעתי מהגאון רבי יוסף צבי שטיגל שליט"א שנפגש פעם עם יהודי זקן שהיה מתפלל מידי בוקר במניינו של מרן ה'חפץ-חיים' זצ"ל בראדין, וביקש ממנו שיספר לו מעט זכרונות ועובדות מחייו ופועלו שראה בעיניו במחיצת ה'חפץ חיים'. התפלא הזקן למשמע השאלה: "מה כבר יכולתי לראות? ראיתי יהודי זקן כמו כל הזקנים… יותר מכך אין לי מה להוסיף".
כך גם ידוע שכאשר הגיע אחד מראשי הממשלה כאן בארץ הקודש, למעונו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, והתרברב בפני הרב שך על שזכה לראות את זיו פני ה'חפץ-חיים' ואף לקבל את ברכתו. הגיב הרב שך למקורביו לאחר שעזב הלה את הבית: "הוא לא ראה מעולם את ה'חפץ חיים', הוא ראה יהודי זקן ותו לא!…"
כמדומני, שמרן הרב שך לא התכוון לסתור את דבריו של אותו עם הארץ. רק כוונתו היתה לומר שגם אם כנים דבריו שאכן ראה בעיניו הבשריות אדם בשם ה'חפץ חיים', אבל את ה'חפץ חיים' בגדלותו ובקדושתו הוא ודאי לא ראה. אחרת הוא לא היה נראה כך, ראיה אמיתית של דמותו אמורה להשפיע.
כעין זה סיפר לי אבי מורי זצ"ל, שנצרך פעם לבקר אצל יהודי חילוני שמוצאו מהעיר דוינסק והתגורר באחרית ימיו בתל-אביב, והיתה בבעלותו חנות 'פוטו' לפיתוח תמונות. לשאלת אבי, סיפר שזכה לראות בילדותו רבות את גאוניה האדירים של דווינסק, הלוא הם; הגאון רבי יוסף ראזין זצ"ל – ה'רוגוטשובער', והגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל – בעל ה'אור שמח', ואף הציג תמונות שצילם אותם בילדותו.
שאלו אבי זצ"ל בכאב, כיצד יתכן שאדם כמותו שזכה לראות גאוני עולם הללו מסוגל לתלות בחלון הראווה של חנותו תמונה לא צנועה ללא שום בושה. הלה מיד תפס את עצמו, והזדרז להסירה…
אבי אמר אז, שהוא למד מכך יסוד גדול, כי צורתו של אדם גדול משפיעה רק על מי שמעוניין להיות מושפע. אם ראית אדם שלא הושפע, בהכרח שהיה חסר בו הרצון לקבל השפעה מהודו והדרו של הצדיק.
סגל תלמידי ומקורבי מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, שבאו לשהות במחיצתו כדי לזכות ולקבל ממנו, הגדירו את השהות הזו בהגדרות נשגבות:
הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, התבטא פעם: "כששהינו אצלו בטל מאיתנו כח הבחירה! הכל היה כה ברור ובהיר! הרגשנו בחוש את קדושת התורה הנסוכה עליו. משיצאנו שבה אלינו הבחירה".
הגה"צ רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, שנמנה עם באי ביתו של ה'חזון-איש', התבטא: "אצל ה'חזון-איש' חשנו מעין עולם הבא!…". ואילו הגאון רבי בנימין קורלנסקי זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים, היה מתבטא: "אצל ה'חזון איש' יכלו להגיע להכרה שתורה מן השמים היא!"
ולעומת צדיקים הללו, ידועה העובדה שכאשר עמדה על הפרק סערת גזירת 'גיוס בנות', מערכה אותה הנהיג ה'חזון-איש' בתבונה רבה יחד עם שאר גדולי דורו, הגיע למעונו ראש הממשלה דאז לשוחח עימו בענין. כשנשאל ביציאתו מה התרשם בקודש פנימה? ציין את פקחותו של ה'חזון-איש', מבלי לייחס חשיבות לאורח חייו הספגני ומעורר ההשתאות, ומבלי שתתפעם רוחו מצורתו הקדושה ומאוירת הטהרה שהשרה סביבותיו, ובודאי שהיה רחוק מלחוש מעין עולם הבא, כפי שתיארו אותם תלמידים.
וזאת משום שהם באו עם הרגשים נכונים. הם באו כדי לקבל, כדי לנשום את האויר הטהור סביבו, ולא להתרשם מדברים שוליים שאין בהם תועלת ותוחלת. ואכן כפי גודל הכנתם כך זכו להשפעתו הטובה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')