כל אחד רוצה לדעת שהוא באמת מוצלח: מוצלח ברוחניות מוצלח במשפחה. מוצלח בעסקים וכו'.
השאלה איך משיגים את המצליחנות? או אולי יותר נכון מה היא מצליחנות? או אולי עוד יותר נכון לשאול מה אנחנו לא מבינים נכון בדי. אן. אי. שלנו, שלכן אנחנו לא מצליחים להיות מצליחנים כי להיות מצליחן – זה משהו שהשם נתן לכל אחד אפשרות להיות שם. אין מישהו שרוצה להיות מצליחן והוא לא משיג את זה.
כל הבעיה מתחילה כשאני מפרשן לא נכון את המושג מוצלחות כי אם למשל אני מבין שלהיות מוצלח בפרנסה זה אומר להתאים את עצמי לרף המינימלי של מיני ואן של לא פחות משנתון 2022 או שאני מדמיין שהצלחה בעסקים זה רק כשיהיה לי את רשת המזון עם פריסה ארצית של ארבעים ושבעה סניפים מדן ועד באר שבע ברור שלא בהכרח שאהיה מצליח.
האמת היא שרוב הסיכויים שגם לא אשיג את המטרה. כי כמקום להיות ה'אני המצליח' הפכתי להיות ה'אחר המצליח'. אני מחפש לייצג דמות שאני עצמי לא נמצא שם. אני מנסה להפיק מעצמי מוצלחות שלא קיימת כי זה שאני מנסה להשיג מעמד חברתי שלתפיסתי אשיג אותו דרך הבנה סביבתית מצליחנית, זה עדיין לא אומר שאפיק את המצליחנות שטבועה בי. בתכונות הנפש שקיימות רק אצלי.
בשביל להיות מצליחן אני חייב קודם להבין את עצמי עם עצמי, ולהביא איזו פעולה או מימוש של תכונה שלי היא זו שאכן תוכיח על מוצלחותי.
רק בשביל שנבין; אם אני קם בבוקר ואומר 'מודה אני' ומכין את הכריך לילד לגן ואחר כך לוקח את הילדה לגן והיא גם הגיעה בזמן לגן, לזה כבר קורים מצליחנות! אבא או אמא שעשו בבוקר את הפעולות הללו הם כבר הורים מצליחנים. איפה הבעיה? שמיד עולים בנו הקולות: נו באמת? וכי זו נקראת הצלחה? מה זה בכלל הפעולות הפשוטות האלו? ובכלל חייבים הרי לעשות את זה? ובכלל. אנחנו חייבים להיות מוצלחים בעסקים איפה בכלל נכנס פה הסיפור הזוטרי הזה של לגדל ילדים…
אבל האמת היא, שכך בדיוק רוכשים מצליחנות. ככל שאני יותר ויותר מתחבר לנקודת המצליחנות הפשוטה שלי בבחינת 'ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח'. כן-כן. בפעולות הפשוטות האלו. בעשיות של ה'ממילא' שלי. כך אני הופך להיות איש מצליח.
'להצליח' פירושו של דבר, לעשות את הדברים שדרכם יבוא לידי ביטוי המימוש הפנימי שלי, בלי לערב דחפים פנימיים של רעב ליחס כבוד או שררה, שכביכול אשיגם על ידי מצליחנות חברתית.
(המודיע-מדורים, עקיבא שצ'רנסקי, כ' שבט תשפ"ד)