"לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (י, יא)
מדוע סירב פרעה לשלח את הטף?
מדרש רבה (יג, ה): "אמר לו (פרעה למשה): אם תאמר לא כן מחשבותינו לברוח, אם כן יאמנו דבריכם, 'לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם? אלא 'כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים' רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים, לפיכך איני שומע לכם לכלום, מיד צוה וגירש אותם משם".
חזקוני: שישמשו לערבון, שבנ"י ישובו לאחר שיסיימו את עבודת ה'.
אברבנאל: פרעה פירש את השיח עם משה ואהרן כמסחר, שהמוכר דורש מחיר גבוה יותר והלקוח מוכן לשלם מחיר זול יותר, כדי שבסיום המו"מ יתקרבו זה לזה ויסכמו על מחיר ממוצע ביניהם.
בתחילה שאל פרעה 'מִי וָמִי הַהֹלְכִים', בדרישה שלא ילכו כל הגברים, אלא רק כמות קטנה של אנשים. מנגד, משה דרש דרישה נגדית והפוכה 'בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ… בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ'. ועל כך הציע פרעה מעין "פשרה", 'לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים' כלומר לא יהיה כהצעתי ולא כדרישתכם, אלא הצעת פשרה. מתחילה סבר פרעה שדרישתם המופרזת (לטעמו) שכולם ילכו נועדה, כדי להגיע להסכמתו בסוף, שילכו רק הגברים.
"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (יב, לד)
מדוע הניחו את הבצק על שכמם, ולא על בהמותיהם?
מדרש תנחומא (סימן ח): "וכי לא היה להם בהמה, והא כתיב 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד'? אלא שהיו מחבבין את המצוה לכך כתיב 'עַל שִׁכְמָם'".
חזקוני: הם נאלצו לשאת על שכמם, ולא הניחו על חמוריהם, משום שהחמורים היו טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
אור החיים: הואיל ולא הספיקו לאפות את הבצק טרם צאתם לדרך, הוצרכו לוודא לאורך כל הדרך שהבצק לא יחמץ. לצורך כך הם הניחו 'עַל שִׁכְמָם' את הבצק, כדי שיוכלו ללוש אותו במהלך ההליכה, שכן לישת העיסה גורמת לו שלא יחמיץ.
רש"ר הירש: שאר כל מטלטליהם כבר נארזו והועמסו על בהמות משא, ונשארו לעסוק רק באפיית לחמם. פחדם של המצרים היה כה דוחק, עד שלא הותירו להם זמן להעמיס גם את המשארות עם בצקם על בהמותיהם, ועל כן טענו אותם על שכמיהם ומיהרו לצאת.
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ… כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (יא, ב)
האם אין בכך גזל או גניבת דעת, שאמרו בלשון שאלה, על אף שלא התכוונו להשיב?
חזקוני: בני ישראל לקחו מהמצרים, כדי שיהיו להוטים לרדוף אחריהם. אילו היו לוקחים מהם במתנה, לא היו המצרים רודפים אחריהם ולא טובעים בים סוף.
פענח רזא: בני ישראל לא "שיקרו להם", משום שאמרו להם 'וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד', אלא אנו הולכים למדבר, ואם משה יחזירנו מוטב, ואם לאו הרי כל שדותינו ונחלתינו יהיו לכם.
רבינו בחיי: אין זו גניבת דעת. בתמורה לעבודת הפרך הגיע להם שכר רב מאד, [כדברי גביהה בן פסיסא שהשיב למצרים בפני אלכסנדרוס מוקדון, שיתנו להם שכר עבודה של ששים ריבוא] (סנהדרין צא ע"א). מדין תורה עבד שעבד שבע שנים האדון חייב בהענקה, על אחת כמה וכמה שבני ישראל עבדו אצל המצרים מאתיים ועשר שנים.
אבן עזרא: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו, ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו הוא".